מה מוזר כאן?

יוסי ורטר תוהה על ההתרחשויות סביב פגישת רמון -- עריקאת ("סיפור מוזר מאד") ועל חשיפתה. הוא מטיל דופי כל שהוא במועדים, ב"גרון עמוק", אפילו בשמעון פרס, ותומך, במעין שיווי משקל, בחיים רמון.

אפשר למצוא הרבה פנים לסיפור הזה, אולם מוזרות חסרה בה. לקדימה נסיון רב באזהרת הפלסטינים שלא ינהלו משא ומתן עם ישראל ולא כל שכן שלא יחתמו על הסכם עמה, אפילו כאשר מנהל המשא ומתן הוא ראש ממשלה מטעמה. כך לפחות דיווח מרטין אינדיק על התערבותה של ציפי לבני נגד אולמרט ודבריו צוטטו בהארץ. אפילו לא סיפר רמון ללבני על פגישתו, בלא ספק חשב בליבו מה שהיה מותר לגבירתו נגד בוסה, לא כל שכן מותר על מנת לקלקל לביבי השנוא. נותר העניין של "הסכמת פרס". בית המשפט כבר פסק על אמינותו של שר המשפטים לשעבר על טענת "הסכמה."

אף על פי כן, הפגישה מעידה על מוזרת שב"שיחות ישירות" ובהעדרן. מסתבר שמנהיגי הפלסטינים נפגשים לעיתים תכופות עם עמיתיהם בישראל. סביר להניח שהפגישות הן "ישירות." קשה להניח שרוב הזמן בהן מוקדש לחווית נשיקה עם נשים צעירות. סביר להניח שהם מדברים על היבטים אלה ואחרים של הסכסוך. הוויכוח על "שיחות ישירות" הוא עורבא פרח. הפיתרון לסכסוך הוא במה שהוא דומה להצעת אולמרט, או לטיוטת ההסכם בין יוסי ביילין לאבו מאזן. הצדדים מומחים בספין, והם לא רוצים לדבר תכל'ס. ככל הנראה על כך יש הסכמה מקיר אל קיר, אחד קורא ל"שיחות ישירות" והשני כופר בהם. שניהם מתכוונים לאותו דבר.