לא בבית ספרינו

כמה דברים שלא תמצאו בהארץ.

ראש ממשלת תורכיה עומד לקבל השבוע פרס על תרומתו לזכויות האדם. ממי? מקדאפי, השליט של לוב. יש להניח שהארץ על כך דווקא כן ידווח. מן הסתם, ארדואן ינצל את המעמד הנכבד לעוד התבטאות אנטישמית, שהאביר החדש של זכויות האדם יכנה אנטי ישראלית. הארץ לא יפסח על ידיעה על שני יקיריו, האורח ומארחו. 

ווי. אס. נאיפול, הסופר הבריטי חתן פרס נובל, יליד טרינידאד, היה אמור להשתתף בכינוס סופרים בתורכיה. בואו נתקל בביקורת חריפה, על שלדעת מבקריו השמיץ את האסלאם. הוא כתב באחת ממסותיו שלדעתו המוסלמים נוהגים שלא נכון, כיוון שדורשים מהמתאסלמים ניתוק מוחלט מתרבותם טרם ההמרה. אכן דברים נוראים. נאיפול ביטל את ביקורו בתורכיה. 

ניו יורק טיימס, מקבילו האנטי אמריקני של הארץ, מתלונן הן במאמר מערכת והן מפי פרשנו היהודי, רוג'ר כהן, על הקשיים שנגרמים לבאים לשדות התעפה בשל בידוק בטחוני. אגב, בראש המתלוננים, ארגונים מוסלמיים. על כך הארץ דווקא דיווח כן. 

בכתבה בוושינגטון פוסט, שמתגרה בהארץ, מעלים דווקא על נס את שיטת הבידוק הישראלית, שהיא פוגענית פחות ברוב הגדול של הנוסעים.

ארגון אמריקני, שלא למטרות רווח, שתומך בהתנחלויות, זט סטריט, תובע את מס הכנסה האמריקני, על שבודק אם הארגון תומך בארץ ישראל, ומעניק בלא קושי פטור למס לארגון מוסלמי, שלפי הנאמר בבית משפט אמריקני, תומך בחמאס. הארגון המוסלמי מלין כמובן על הבידוק הבטחוני.

הארץ והרבה מכתביו תומכים בפמיניזם. האמנם? אין רבותא בשימוש במין להשגת מטרות מטרות שהן רחוקות מסיפוק "היצר הרע." המקצוע העתיק ביותר בעולם מיטיב להעיד על כך. אולם שימוש במין ככלי זין מניפולטיבי להשגת מטרות כאלה ואחרות כאשר שוכבים עם מנכ"ל, או ניצב, או ראש עיר, או פרקליט צמרת, רחוק מלהיות משאת נפשו של פמיניזם. 

עיתון לבן צהוב

הארץ דיווח בהרחבה על מאמרו של דן קרצר נגד הסכם שאולי מתגבש בין קלינטון לנתניהו. כל מאמר שיש בו תבתבטאות נגד ישראל זוכה למקום של כבוד בעיתון, לצד מלוא הפרטים על רצח כל שהוא בשל "כבוד המשפחה." לא כל שכן מסר של נסראללה, מתוך הבונקר, על סופה הקרב של הישות הציונות. אינני יודע איפה פורסם המאמר של קרצר, כמו עיתונים צהובים אחדים, הארץ על מדווח מהיכן העתיק את הידיעה. לא הצלחתי למצוא אותו בחיפוש בגוגל. לו הארץ היה פחות צהוב, היה צריך להוסיף פרטים כל שהם על הכותב. קרצר היה "המומחה" של אובמה למזרח התיכון טרם הבחירות לנשיאות וזמן קצר אחריהם. הוא היה אחד האדרכילים של הקו האנטי ישראלי של אובמה בראשית דרכו, אולם בתוך זמן קצר נדחק הצידה. את המקום של של "המומחה" התורן תפס דניס רוס. אין אהבה גדולה בין קרצר לרוס. הרעיון של "שוחד" כפי שמגדיר זאת קרצר במאמרו הבלתי ידוע, הוא של דניס רוס.

מאמרים שיש בהם עניין, לא כל שכן תמיכה, כל שהיא בישראל במידת האפשר הארץ שומר בסוד מקוראיו. רק אחרי שהדבר פורסם בקול ישראל, נתן הארץ מקום מה לנאמר בטלויזיה הקנדית ובוושינגטון פוסט על אחריות חזבאללה לרצח חרירי.

בן סמית מפוליטיקו מדווח היום מירושלים על מדיניות אובמה במזרח התיכון. הוא נפגש עם פוליטיקאים רבים בישראל וברשות הפלסטינית. לדעתו איש לא מתייחס ברציות לאובמה. איש לא מבין מה הוא רוצה ואיך הוא בוחר לעצמו עצים לטפס עליהם.

ג'קסון דיל בוושינגטון פוסט מקדיש את מאמרו למדיניות החוץ של אובמה, בעיקר עם רוסיה ובמזרח התיכון. הוא מתאר אותה אנכרוניסטית.

בהארץ, אף מילה.

יומן קריאה

צ'כוב ואולגה קניפר

אחד המאמרים מהעבר שניו רפבליק ממליץ לקוראיו הוא של תומס מאן הכותב על אנטון צ'כוב, שפרוסם במאי 1955. באוגוסט אותה שנה, מאן, בן השמונים הלך לעולמו. הסיפור הקצר הטוב ביותר של צ'כוב, לפי דעתו הוא "סיפור משעמם" (שתורגם בעברית להיות משום מה "מעשה משעמם"). הסיפור עוסק בפרופסור לרפואה, רם דרג ומעלה, ניקולאי סטפנוביץ', בערוב ימיו. מאן תוהה, איך צ'כוב, בן העשרים התשע, כה מיטיב לתאר את הזיקנה ומאבקה עם המוות. הוא תולה זאת בשחפת שצ'כוב שחלה בה. אין קשר, לפחות לא קשר ישיר בין מחלתו של צ'כוב לבין כתיבתו על המוות. בכתיבת הסיפור עוד נותרו לו, חמש עשרה שנות חיים. אולם, אפילו בשנת חייב האחרונה שבה כתב את "גן הדובדבנים", התעקש להנחות את סטניסלבסקי שזו קומדיה ולא דרמה. המאמר של מאן מעיד יותר על ימיו האחרונים הוא מאשר על יצירתו המדהימה של צ'כוב. לדעתו של מאן, הייאוש של ניקולאי סטפנוביץ', מקורו בהעדר תפיסת עולם כוללנית וברורה. תפיסה כזאת היא ניגוד גמור וסתירה לאומנות של צ'בוב, שסבר שאל לה לספרות טובה להיות "מגויסת" לטובת רעיון פוליטי, חברתי או פילוסופי כל שהוא. על הספרות להיות נתח  של החיים ותו לו. ניקולאי סטפנוביץ' מתקשה להשלים, כמו כל אחד ואחד, עם המוות. בתפיסת עולם כזו אוחרת, אין מזור. עד כמה הדבר מפתיע, נדמה שהסיפור נכתב אתמול. דעתו של ניקולאי סטפנוביץ' על ספרות בת זמנו ברוסיה של סוף המאה התשע-עשרה, לא שונה מדעתו של דן מירון על הספרות העברית היום. הפרופסור הדגול, מבכה גם את העדר העניין של בני זמנו במדעי הרוח בכלל, כאילו היה ראש החוג לספרות עברית בירושלים. 

וסילי גרוסמן

לא רק מאן, רבים אחרים מזכירים את ה"סיפור המשעמם." ב"חיים וגורל" של וסילי גרוסמן, אימו של שטרום, מדען יהודי, כותבת לו מכתב אחרון, טרם מותה, כדבריה, מתוך הגיטו של ברדיצ'ב. היא מספרת, בין היתר, שבין הדברים המועטים שלקחה עמה בהליכתה לגיטו היה ה"סיפור המשעמם" של צ'כוב. גרוסמן העריץ את צ'כוב, ועל אף הניגוד, גם את טולסטוי. הוא ניסה לכתוב דרמה רבת היקף על השואה ועל הגנת סטלינגרד, בפרקים שכל אחד ואחד מהם הוא כעין סיפור קצר של צ'כוב. 

אימו של שטרום, רופאה גם היא, אף שיודעת על המוות הצפוי לה בתוך שעות או ימים, על אף תלאותיה וכפחדיה, מקבלת את הצפוי לה בפחות ייאוש מניקולאי סטפנוביץ'. גדולתו של גרוסמן, היא ביכלתו לתאר את ההולכים למותם, בגיטאות, בתאי הגזים ובמלחמה העקבוה מדם בסטלינגרד, בחייהם עד הרגע האחרון, ולא רק במותם.  

העולם שאבמה מצא

כל כתבה שניו יורק טיימס מפרסם ובה קצה של ריח שמקדם את התכנית האנט-ציונית, בצד התבטאויותיה של ח"כ זועבי, ואוהבי ישראל מסוגה, זוכה בהארץ לפרסום נרחב למאמרים חשובים מזה, אין זכר בהארץ. הנה כמה קטעים ממאמרו של פול קרוגמן היום. אם נחליף את ההתיחסות ל"תהליכים" של אובמה בענייני כלכלה, ב"תהליך השלום", אולי נלמד דבר מה על ברק חוסיין אובמה. אגב, קרוגמן, חתן פרס נובל, הוא ליברל שמאלי טהור.

פול קרוגמן

הסיבה המרכזית שמר אובמה נמצא במצב של היום היא שלפני שנתיים הוא לא הייה מוכן לאמיתו של דבר, לעסוק בעולם כפי שאמור היה למצוא. נראה שעדיין אין הוא מוכן לכך.

במבט לאחור השורש של דיכאון הדמוקרטים נעוץ בדרך שבה מר אובמה רץ לנשיאות. שוב ושוב הוא הגדיר בעיות אמריקה כבעיות של תהליך ולא של מהות -- אנחנו בבעייה כיוון שמי שהיה בשילטון לא היו אנשים שדעותיהם גרועות, אלא כיוון שהמחלקות של בעלי עניין ופוליטיקה מנעו מאנשים טובים מלהתאחד ולפתור את הבעיות.

אבל השאלה האמיתית היא האם מר אובמה יכול לשנות מנגינתו כאשר הוא נתקל בסערת בעלי העניין, שכל אחד ואחד שזכר את שנות התשעים ידע שתבוא. הוא ידע לרומם -- אבל האם הוא יודע ללחום?

עד עכשיו התשובה היא לא.

מתחילת הממשל מה שמר אובמה היה צריך לעשות הוא להילחם בעד תכנית כלכלית שמתאימה לממדי המשבר. במקום זאת הוא נשא ונתן עם עצמו, טרם היגיע לשלב של משא ומתן עם הקונגרס, והיציע תכנית שהייתה בבירור בלתי מתאימה מתחילתה ויתר על כן אחרכך הרשה לצמצם את תכניתו עוד יותר בלא למחות. והכישלון לפעול נמרצות בכלכה הוא הסיבה למפלה בבחירות מחצית הקדנציה.

קרוגמן מסיים את מאמרו במילים אלה:

אין חשיבות לכל אלה אלא אם כן הנשיא ימצא בתוך עצמו את היכולת להשתמש בכוחו ולנקוט עמדה. והסימנים לכך אינם טובים. 

האישה באפור

רוג'ר כהן הפרשן של ניו יורק טיימס, חביבו של הארץ, ביקר במפגש על ביטחון בקנדה, שבו השתתף גם אהוד ברק, הזדעזע מהדגש על ... ביטחון. הוא נבהל מהרצינות הרבה שהעולם המערבי מתייחס לנושא זה. הוא מפחד שהקונגרס החדש עוד ידחוף את אמריקה לצעדים של ממש נגד איראן. לפני זמן לא רב, סעד לארוחת בוקר עם נשיא איראן, והשתכנע שאין להתיחס ברצינות לאיומיו של אוהב ישראל זה. בעבר כהן גם ניסה לשכנע את יוצאי איראן בארה"ב שאיראן של היום טובה ליהודים.

נזכרתי במכתב של ג'וסף אפסטין לניו יורק טיימס באוגוסט השנה שבו הודיע לעיתון על ביטול המנוי שלו. אפסטין נחשב לכותב מסות, אולי הטוב באמריקה. בעבר היה עשרים וחמש שנים עורך של אמריקן סקולר. אף שהוא כותב בקומנטרי ובאכסניות דומות, לפעמים אפשר למצוא את מאמריו גם בסלייט ובשכאלה. פורווארטס, השריד של העיתון היידי הידוע, תאר את אפסטין כאיש החכם ביותר בארצות הברית שיודע גם לכתוב. כך  התחיל אפסטין את מכתבו לעיתון המכובד:

"נהגו לכנות את הניו יורק טיימס הליידי באפור של העיתונים באמריקה. הכינוי רמז על ממלכתיות כל שהיא, על תודעת אחריות, על חזקה של מעלה ושל המידה הטובה. אבל הליידי באפור רחוקה מהיות הגברת הגדולה שהיית פעם. זה שנים שמרבה בקוסמטיקה, בשפתון כבד, בצבע מתחת לעיניים, משתמשת בחזייה מלאכותית, ומשקשקת בעקיביה הגבוהים. הפכה במקצת -- אולי ביותר מכך -- זונה, המזנזת אחרי הנוער שמתימרת להיות אתו. נשבר לי מהחתיכה הזקנה; אחרי 50 שנים החלטתי לתת לה דרור."

כתב לניו יורק טיימס, אבל אולי נתכוון להארץ, מי יודע.

הפוטש נגד ברק

בשנתיים אחרונות העיתונות והתקשורת תוקפים בחריפות את אהוד ברק, בלא שעשה מעשה או מחדל כל שהוא שיש בהם ערך "חדשותי." יש אמנם פרטים וקבוצות שונות שברק הוא כצנינים בעיניהם, מורדי העבודה, אהוד אולמרט שברק גרם לפיטוריו ומקצת מן הימין הקיצוני שנוח לחבוט בו, בשל מאמצי השלום, אולם אין ביכלתם של אלה לשלוט על כל התקשורת והעיתונות. לזה דרושה דבקות במטרה, קשרים וכסף רב. העיתונות מזמן זנחה את עקרונותיה ופועלת כבובה מכנית לפי אינטרסים של אחרים. 

אחרכך בא מסמך גלנט. על אף רמיזות הולכות וחוזרות קשה להניח שהזיוף והצגתו בתקשורת הם פרי בוסר של הרמטכ"ל או קבוצה של ידידיו. גם כאן התחכום מעיד על אינטרסים חזקים יותר. התנגדותו של היועץ המשפטי לועדת בריק והימנעותו ממסירת חומר החקירה למבקר המדינה, אף הם מרמזים על התערבות אדירת כוח של הונושילטון. 

עתה באה ההתקפה של שני האהבלים, פואד ועיני. שניהם כידוע סוציאליסטים דגולים שמנעו העלאת שכר מינימום, אכיפה של חוקי עבודה ומשמשים בעלי ברית נאמנים לקפיטליזם החזירי של שטייניץ ונתנייהו. לעיתונות ולתקשורת שכל כך נלהבים לתקוף את ברק, אין אפילו שאלה תמימה באשר למועד ההתקפה של ענקי הרוח האלה. גם כאן ככל הנראה פועל אינטרס רב עצמה. 

ייתכן שהגנתו של ברק על בית המשפט העליון ועל מעמד היועץ המשפטי הם הסיבה לכל אלה.

אנטישמיות -- האופיום של הלמדנים

רות ויסה היא פרופסור לספרות יידיש ולספרות השוואתית באוניברסיטת הרוורד. היא נולדה בצ'רנוביץ ברומניה (היום אוקראינה) לאחר שהוריה ברחו לשם מווילנה ב-1940. ב-1941 המשפחה באה לקנדה. טרם בואה להרווארד, ויסה לימדה במקגיל ובאוניבסיטאות אחרות. במאמר בקומנטרי ("האצבע המאשימה של האנטישמי"), היא כותבת שהאנטישמיות היא תופעה מדינית שמטרתה לסייע פוליטית למשתמשים בה. הציונות סברה בין היתר, שמדינה של יהודים תסלק את האנטישמיות מן העולם, אולם לא כך קרה.

היטלר, שלא כדעת רבים, לא המציא את האנטישמיות הרצחנית, אלא השתמש בה כדי לעלות לשילטון. כך גם סטלין בערוב ימיו, סבר שאנטישמיות תשפר את התמיכה בו. היום רבים בין המוסלמים הולכים בעקבותיהם. השנאה של איראן לישראל וליהודים והכחשת השואה, הם כלי פוליטי, שמטרתו ליצור אהדה בעולם הערבי הסוני, שלרוב הוא חשדן כלפי האירנים. תורכיה בשימוש באנטישמיות הולכת בעקבות איראן ואכן זוכה בתמיכה של התורכים מחוץ לרצועת החוף המערבית. 

מה שקרוי השמאל כדרכו תומך בנושאי דגל טוטליטריים, שלכאורה יש להם כוח. השמאל של אלה הרואים עצמם למדנים, בדומה ליחסי זוגיות בין פרטים, מוקסמם מכוח. הלמדנים, כפי שכינה אותם ג'ולין בנדה, לפני מלחמת העולם השנייה, בגדו בערכי המערב, אחריו ריימונד ארון כתב על הזדקקותם לאופיום רעיוני. היום השמאל מחבק את האיסלאם הקיצוני. בארה"ב, על אף שמספר היהודים שווה בערך למספר המוסלמים, מספר הפגיעות על רקע גזעי, גבוה פי שמונה לגבי היהודים מאשר לגבי המוסלמים. אף על פי כן, השמאל זועק, "איסלמו-פוביה", ולא מזכיר את האנטישמיות. חבילות הנפץ האחרונות נשלחו לבתי כנסת בשיקגו. הכל דיברו על טרור, והכל שכחו שהטרור הוא נגד יהודים.

סוף עידן ליברמן?

בנימין נתנייהו מפלרטט עם קדימה. הוא גם מדבר על הסכם עם ארצות הברית על המשך ההקפאה תמורת חבילה כזאת או אחרת תמריצים. ספק רב עם היה נוקט בכל אלה, אלמלא ידע, או לפחות העריך שבימים הקרובים היועץ המשפטי יחליט על כתב אישום נגד אביגדור ליברמן. 

חזרה לשיחות עם הפלסטינים, תתפרש, בין היתר, כהישג של ברק, מכאן גם המשך תוקפני של הפוטש נגדו. זוהי הסיבה למועד של התקפת האהבלים. 

הארץ לא כותב על כך. הוא עסוק בסלבראים, בקידום השמאל האנטי-ציוני, בתמיכה בהרחבת העוני, ובסיקור נרחב של מעשי רצח למיניהם. קשה לצפות שיעסוק גם בזוטות כגון שינוי נרחב בממשלה.

יוס'ל השיפוצניק הביס את ברק חוסיין אובמה

שלא כדעת המומחים והפרשנים למיניהם אובמה לא נכשל בשל הכלכלה. זו אינה שונה ממה שהייתה בסוף ימי בוש. קשה להניח שהסובלים מהמצב הכלכלי מביעים את זעמם בהצביעם בעד אלה שמבקשים להוריד את המיסים לעשירים דווקא ולפגוע בחוק בריאות לכל. 

אובמה נכשל בשל היותו אובמה ולא משום סיבה אחרת. בעברו היה פוליטיקאי בינוני למדי בשיקגו שהצטיין ביכולת ריטוריקה. עולמו האישי והערכי אינו שונה מזה של פרופסורים רבים בהרווארד, שסבורים שהיגיע העת לסיים את ההגמוניה של אמריקה בעולם. העתיד הוא במה שבגרמניה מכנים מולטי-קולטי, מיתוך פייסנות תבוסתנית לטרור מוסלמי והתבטלות בפני הקפיטליזם החזירי. 

דויד אקסלרוד, אחד מנפגעי קלינטון, שלא רצתה בו, ניהל עבור אובמה מערכת בחירות גאונית. הוא שחיבר סיסמאות שנקלטות היטיב, כמו "כן, אנו יכולים". במונחים אלקטורליים, אובמה גבר על הילרי קלינטון , כיוון שכמעט כל השחורים תמכו בו, על אף שבעבר כינו את ביל קלינטון, נשיא שחור ראשון באמריקה ... אקסלרוד הצליח להשתמש היטב באינטרנט, וליצור תשתית של תמיכה המונית של בוחרים חדשים. 

בזמן הבחירות לנשיאות מקיין, הרבה להתסמך על ידידו, ג'ו האינסטלטור, כסמל לאמריקה האמיתית, שאובמה מתנכר לה. הדבר לא סייע לו להיבחר, אבל הביטוי ג'ו האינסטלטור נותר חי בלקסיקון הפוליטי של אמריקה. 

Joe the plumber

הריטוריקה של אובמה מבית מדרשו של אקסלרוד הרשימה רבים, וקודם כל את אובמה עצמו. הוא השתכנע שהוא חכם מכולם ובאמת יכול, כאילו היה מנהל שיווק של פייזר שאחרי הצלחה עם ויאגרה רואה עצמו מאהב שופרא דשופרא. בבית הלבן ובפנטגון אובמה התעקש על מיקרו ניהול. בכלכלה הוא אימץ את מדיניות של בוש ועקף אותה מימין. לא עשה דבר בשביל אמריקה של יוס'ל השיפוצניק או של ג'ו האינסטלטור. על אף המשבר, העשירים נעשו עשירים יותר. הוא גם לא עשה דבר לאלה שעשו אותו נשיא, השחורים בארצו. במדיניות חוץ ניסה בכל כוחו לפייס את אוייביו. בלא שום סיבה שלח איחולי יום הולדת לנשיא אירן, ותמך, אף שאין זה עניינו במסגד בניו יורק. אוייבי אמריקה צוהלים, ובני בריתו, מזלזלים בו.

יוס'ל השיפוצניק, לא מבין דבר בכל שאובמה עושה, אך הוא יודע שדברים אלה אינם טובים לו. הוא אמר את דברו. כך גם רבים מתומכי אובמה לפני שנתיים שנשארו בבית ולא באו להצביע.

בתיאוריה אובמה עוד יכול להסיק את המסקנות ממפלתו ולנצל את השנתיים שנותרו לו עד לבחירות לנשיאות ולשנות את דרכו. ספק אם יעשה זאת. כך גם סבור מן הסתם ביל קלינטון שהתגייס בבחירות וחרש את אמריקה לאורכה ולרוחבה, נישא על גלי פופולריות, גם אצל אלה שביקשו להדיחו. ביל קלינטון איננו ידיד של אובמה, אלא, לדעתי, רואה בוא נשיא של קדנציה אחת.

צוות ב' – האנטי-קונצפציה

בשנות השבעים, בימי הזוהר של ההפשרה ביחסי ארה"ב וברית המועצות הקונצפציה השלטת של הממשל וגם של סי. איי. אי. הייתה שהרוסים הם שותף אמיתי והוגן לדטאנט. צוות חשיבה הידוע כצוות ב' חשב אחרת והכין מסמך לפיו היעד האמיתי של ברית המועצות הוא הפחתת היתרון הצבאי של ארה"ב, בלא לוותר כהוא זה על המטרות האימפריאליסטיות של המעצמה הקומוניסטית. בסיכומו של דבר דווקא המסמך הזה הוא שהדריך את הממשל האמריקני של קרטר ושל הבאים אחריו.

צוות חשיבה עכשיווי שמנסה ללכת בדרכי האנטי קונצפציה של קודמו, הכין מסמך בן 170 עמודים שכותרו "השריעה: איום על אמריקה." אפשר להורידו כאן. בראש צוות החשיבה עמדו שני גנרלים (של ארבעה כוכבים כל אחד) בדימוס, וויליאם בויקין, לשעבר סגן שר הביטחון לענייני מודיעין, והרי סויסטר, לשעבר מנהל הסוכנות למודיעין בטחוני. לדעתם מוסלמים רבים, לא בהכרח מחבלים, שואפים לפגוע בדימוקרטיה האמריקנית ולהשליט את החוק המוסלמי במקומו. ככל שהמדיניות להלכה ולמעשה של הממשל היא פייסנית, ויש אומרים תבוסתנית, כלפי האסלאם כך מתחזקים האלמנטים הקיצוניים האלה.

יחסי החוץ של ארה"ב אינם במוקד הבחירות בשבוע הבא. עם זה, רוב הציבור האמריקני, סולד מהצטיירותה של אמריקה כמדינה שוקעת, כפי שאחרים, כמו אירן וטורקיה, ואפילו עיתונאים כמו תומס פרידמן, רואים אותה. רבים מן הבוחרים חושדים שזו גם השקפתו של אובמה. שלא כמו שנוהגים לחשוב בארץ, לקול היהודי אין השפעה גדולה בבחירות האלה. אמנם, כפי שדווחה נטשה מוזגוביה בהארץ, תמיכת היהודים באובמה ירדה, אולם מבחינה אלקטורלית, הירידה בתמיכת השחורים והנשים, או חוסר רצונם להצביע חשובים הרבה יותר. 

לפי חכמת המוסכמות, נכונה לעשיו, הדמוקרטים יפסידו את הרוב בבית הנבחרים והרוב הקטן שיש להם בסנט יצטמצם עוד יותר. אחד הצעדים שהרפובליקנים מתכננים הוא מתן מעמד נפרד לסיוע לישראל והפרדתו מסייוע למדינות אחרות שאותו הם מבקשים לצמצם.

אפשר שאחרי הבחירות אובמה מתוך זעם על ישראל יתפתה לתמוך בהכרזה חד צדדית של הפלסטינים על מדינתם בגבולות 67 . ספק רב אם יצליח בכך, לא רק בשל מתנגדיו, אבל גם בשל הילטון וביידן, שיש להם עדיין אספירציות והם רחוקים מהתאבדות פוליטית. אף על פי כן, אובמה, סנוב, לפי הגדרת פרשן בוושינגטון פוסט, הוא אומן בכניסה למצבים בלתי אפשריים, ובמהלכים שאין בהם חכמה.

הרי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנט נלחם בשיניו על חייו הפוליטיים בנבדה. אף שהוא פוליטקאי וותיק בזירה הלאומית בארה"ב, לפי הסקרים למועמדת הרפובליקנית מטעם "מסיבת התה", שרון אנגל, סיכוי להביס אותו. שרון אנגל סבורה בין היתר שעל אמריקה לעזוב את האו"ם. בוויכוח בטלוויזיה עם ריד הוא דרשה ממנו שיהיה גבר ... לעומת ריד, המקום של חברת בית הנבחרים, שלי ברקלי (היא נולדה לוין). הוא בטוח מעבר לכל ספק אף שהיא ליברלית ודמוקרטית אדוקה. מה שמיחד אותם לעומת רבים מחבריה היא תמיכה בלתי מתפשרת ובלתי מסויגת בישראל. היא סבורה שהפלסטינים לא רוצים ולא רצו אף פעם שלום. לדעתה אובמה ביחסו לישראל פספס בגדול. היא גם מבררת על עזיבתו של רם עמנואל. טבלט מקדיש לה כתבת דיוקן שבה נטען בין היתר כי על אף תמיכתה בישראל יחסיה עם הקהילה המוסלמית בלאס ווגאס הם מצויינים.

ככל הנראה הפלסטינים טעו בכך שלא הסכימו על פשרה כל שהיא עם נתנייהו לפני הבחירות. מצבם אחריהם יהיה קשה יותר.

על עניים ועוד עלילות הארץ

לא ייאומן כי יסופר,  הארץ, בטאון האנטי ציונים והטייקונים פרסם בשבוע שעבר, לרגל יום העוני הבינלאומי, מאמר מערכת על העוני בישראל. אולם אין מה לדאוג, מדיניות העיתון נשמרת בגדול. מי אשם בעוני? וודאי ניחשתם, העניים עצמם. לפי העיתון, אם יסכימו לתכנית וויסקונסין, או ביוצא באלה מעשיות רמייה, העוני יחלוף ויהיה כלא היה. 

העוני גדל בישראל משנה בשנה, לא בשל מעשי הקדוש ברוך הוא או הגורל או בשל מחדלי העניים. העוני גדל כיוון שלובי הטייקונים, חביבו של הארץ, שמכנה עצמו משום מה, משרד האוצר של מדינת ישראל מעברי כל הזמן כסף מהעניים לעשירים. לא פרוטות אלא מאות מליארדי שקלים במשך עשר השנים האחרונות. זו אגב, גם הסיבה לריכוזיות במשק, ושום ועדה לא תועיל דבר. 

תומס פרידמן כתב בניו יורק טיימס, כתבה שהארץ מיהר לפרסמה גם כן ובה טען שישראל נוהגת כילד מפונק בכך שלא מסכימה בעניין של מה בכך לדעתו, הקפאת הבנייה לחודשים אחדים, תמורת הסיוע של אבמה לבטחון ישראל. לפני חודשים אחדים אותו תומס פרידמן טען שהישגי שלום יחידים בין יהודים לערבים הצליחו כאשר ארה"ב לא הייתה מעורבד ואפילו מיודעת לתחילתם, כך היה עם סאדת ועם אוסלו ולכן כתב אז, מוטב שאובמה יישב בשקט. הצרה שאובמה אינו ססודל לשבת בשקט ושלא לעסוק במיקרו-ניהול. הוא לא נותן לעבוד לא להילרי קלינטון, לא לרוס ולא למיטשל. הוא משוכנע שהוא חכם מכל אדם ולכן מרבה בשטויות. לא לשווא, התורכים, האירנים ורבים אחרים, ביניהם גם פרידמן במאמר לפני כמה שבועות, סבורים שאמריקה של אובמה היא בירידה תלולה. בתנאים אלה, ה"לא" של נתניהו לפחות טקטית  נכון  ומשרת את השלום דווקא יותר מעצות אובמה והארץ. אם הפלסטינים יפנימו ששלום עושים (או לא) עם יהודים, אולי ייצא מזה דבר מה.

בידיעה אחרת, שתופיע בהארץ רק מחר, הרדיו הציבורי האמריקני, אן. פי. אר. פיטר את את פרשנו ח'ואן ויליאמס, בשל התבטאות אנטי מוסלמית. העיתונאי, אפרו אמריקני וליברלי, אמר שכשהוא עולה למטוס ורואה מוסלמים, מתעורר בליבו חשש. מה עוד אפשר לצפות מגזען פשיסטי? הרדיו האמריקני בלא ספק טעה, טעות אולי חמורה מזו של אובמה בהתערבותו בוויכוח על המסגד. לפי משאל מידי, בוושינגטון פוסט, שבו השתתפו עד לרגע זה למעלה מארבעת אלפים קוראים, 81 אחוזים מהם סבורים שהרדיו נהג שלא נכון. אגב, אף שמספר המוסלמים בארה"ב שווה פחות או יותר למספר היהודים, מספר התקריות האנטי יהודיות גבוה פי שמונה מאלו האנטי מוסלמיות. מכל מקום הפיטורין הם מתנה לרפובליקאים.

תוספת:

כעבור שעות אחדות, מספר הקוראים שהגיבו על הפיטורים עלה לששת אלפים, האחוזים לא השתנו. וושינגטון פוסט, מעוז הליברלים, כתב עכשיו, באמצע היום בוושינגטון, מאמר מערכת שלא מוצא שום פסול בהתבטאותו של ויליאמס ומגנה את הפיטורים. כצפוי, הימין חוגג ודורש להחרים את השידור הציבורי ולמנוע כל תמיכה ממשלתית בו. אני מניח שיהיו מספר אנשים ברשת הזאת שיחפשו ככל הנראה פרנסה אצל גדעון לוי.

משאות נפש על מספרים ואנשים

הארץ יוצא מגדרו בשמחה על הירידה בפופולריות של ביבי, בקר וליברמן. הירידה נובעת במידה רבה ככל הנראה בשל עמדותיהם בעניין המשא ומתן עם הפלסינים, אולם את זאת אין הארץ מציין. הארץ מתעלם מסקר חשוב לא פחות, אולי יותר, על הלכי רוח של הציבור האמריקני באשר לישראל:

• 
  
• 93% של האמריקנים סבורים שארה"ב הברית צריכה להיות חרדה לבטחון ישראל.
• 54% סבורים שארה"ב צריכה להיות חרדה מאד לביטחון ישראל.
• 43% חושבים שאובמה פוגע בבטחון ישראל (לעומת 30% שחושבים שאיננו פוגע).
• 52% לעומת 30% חושבים שאובמה פחות ידידותי לישראל מנשיאים אחרים.
• 59% לעומת 27% חושבים שאין קשר בין טרור איסלמיסטי לבין ישראל.
• 57% לעומת 12% סבורים שלא ישראל אלא הפלסטינים אשמים בסכסוך.
• 82% סבורים שהערבים ימשיכו בעוינות גם אחרי חוזה שלום. הם כבר ימצאו סיבה.
• 54% לא יצביעו בעד מועמד שלא מסכימים איתו בעניין ישראל, אפילו אין להם מחלקות בעניינים אחרים.
• 78% סבורים שהסנקציות של אובמה נגד איראן לא יעילות ולא ימנעו נשק גרעיני.
• 59% יתמכו בתקיפה ישראלית אם הסנקציות יכשלו.
• 63% יראו בתקיפה ישראל פעולה של הגנה עצמית.

את מלא הפרטים תוכלו לקרוא כאן.

המפקד העליון

בין תיאור של רצח אחד למשניהו, פרסום הפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים, הביא למבול של כתבות  של משמיצי מדינת היהודים. הפרוטוקלים אינם כוללים את מלא השיחות, הם מעין סיכום ערוך של הדברים. אין בהם כל מידע חדש, אולם, הפרשנים אינם צרכים מידע חדש כדי להפגין את בורותם. פרשנים אלה, שאין ביכולתם להבין את ההוראות של משחקי מלחמה במחשב שנמכרים לכל דכפין, לא כל שכן לשחק אותם, הראו לא מכבר את יכלתם במה שכינו "מסמך גלנט".

• להעמיד לדין את גלנט!
• לפטר את ברק!
• להאריך את כהונתו של אשכנזי!
• לפטר את אשכנזי!
• אשכנזי הורה לגלי צה"ל לפרסם את הקלטת של ח"כ זועבי, קבלנית הקולות של ליברמן, כדי להסיח את דעת הציבור מעדותו בוודעת טירקל. ייתכן שהקלטת היא גם מבושלת.
• למנוע את מינויו של גלנט בשל ריב שכנים. רמטכ"ל שרב עם שכניו עוד עלול שלא להיכנע לאויב!
• לקבל את יוזמת טהרן, חמאס וחיזבאללה, ולקבוע מינויים שקופים בצה"ל, מסמל ומעלה!
• אייזנקוט יפרוש!
• אייזנקוט לא יפרוש כי איננו סומך על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון!
• לפטר את ברק!

התמונה המתקבלת מקריאת הפרוטוקולים כי למדינת ישראל, שהופתעה והותקפה, הייתה הנהגה שקולה וחכמה. היא דנה, בלא להיכנס לפניקה, בחלופות שונות, מקצתן "מטורפות", אבל נהגה בשיקול דעת ובאמונה ביכלתו של צה"ל, לעמוד בפרץ ולנצח בלא להרחיב את הסכסוך יתר על המידה. אגב, תואר הפועל "מטורפת" מפי גולדה היתייחס לנסיעתה האפשרית לארה"ב בלא ידיעת הממשלה. הארץ משתמש בו כראות עיניו לדברים אחרים. ההקפדה על כללי עיתונאות בעיתון חלפה מן העולם עם מותו של גרשום שוקן. עוד בולט מהפרוטוקולים שכל העת היה בממשלה בעל, או יותר נכון בעלת, בית. גולדה היא זו ששאלה שלות ובחרה בין האופציות ולמעשה היא שניהלה את המלחמה והייתה מפקד עליון במובן שהחוקה האמריקנית משתמשת במונח זה. קשה שלא להתפעל מיכלתה של הסבתא הזאת, שעוד שבועיים טרם נתמנתה ראש ממשלה, היה קושי רב למצוא עובד בכיר בקונסוליה בניו יורק שיסע לקבלה בקנדי, שכן זו הייתה לדעת הכל פוליטיקאית זקנה שעבר זמנה. השוואת פעולותיה עם אלה של אובמה לגבי אפגניסטן לפי ספרו של וודוורד, מלמדת יותר מכל מי הוא המפקד העליון.

מקור השגיאות שלפני המלחמה היה ביוהרה וביטחון עצמי שלא במקומו. בלא ספק ההנהגה של המדינה והצבא היו אחראים לאלה, אולם כל הציבור היה שותף להם. כנהוג במקומותינו, התקשורת היא הראשנה להפנים את הקונצפיות למיניהן ולהעצימן. אז, לא כהיום, בהעדר קשר ווידאו מיידי, הטלוויזיה הרגישה עצמה נחותה לעומת הרדיו שכתביו יכלו לשדר בזמן אמת, אם טלפון קוי כל שהוא היה בנמצא. הטלוויזיה נזקקה ליממה שלימה כדי לצלם, להביא את הסרטים פייזית ולפתחם. בדיון בחדשות הטלוויזיה ביום א' למחרת פרוץ המלחמה עסקו בתשובה ... לרדיו. ההנחה הייתה שלמחרת ביום ב' תתחיל מתקפת נגד ו"נראה את הנעלים" של הצבא המצרי הבורח. מי שהוא שאל ומה אם הדבר הזה לא יקרה. התשובה הייתה, לא ייתכן, אבל אם כך אכן יהיה הכל אבוד.

לא כך חשבו קצינים זוטרים שלחמו כאילו הם הלוחמים והמפקדים היחידים, לא כך חשבה גם גולדה. אחר כך, גם הגנרלים מסדיר ומילואים נצטרפו עליהם.

די לנו באויבים, מי צריך ידידים

הארץ נזהר מלדווח על ידיעות, אפילו מהימנות, אם הן חסרות ביקורת מספקת, לפי דעת הצנזור בהארץ, על ישראל. העיתון דורש להמשיך את ההקפאה ולקבל את "תנאיו" של אובמה.

דניס רוס וחבר

לפי לאורה רוזן בפוליטיקו, המו"מ בין ישראל לארה"ב מתנהל בעיקר עם דניס רוס, נציגו אל אובמה שנהנה מאמונם של נתניהו וברק. התהליך הזה הוא סבוך לא רק בשל עמדת הימין בממשלה, אלא גם בשל היחסים בתוך הממשל האמריקני. השיחות בין מולכו, ברק ורוס, עוקפות את מיטשל ואת קלינטון. אובמה מגבה אמנם את רוס, אולם אין זאת בהכרח תמיכה מחלטת. אני מניח שביבי יסכים להקפאה כל שהיא אם תמצא נוסחה נאותה עם רוס ואובמה יאשר אותה. 

הניו יורק טיימס כתב אתמול שלא ישראל ולא הרשות הפלסטינית ממהרות  לקבל את הבטחות הממשל. הממשל האמריקני היה מוכן לערוב לפלסטינים על גבולות מדינתם, אם יסכימו לחידוש השיחות בלא הקפאה. אבו מאזן סירב. 

ניו רפבליק הוא שבועון שמאלי למדי בארה"ב, אולם המו"ל, מרטי פרץ הוא אוהד מושבע של ישראל. לפני שבועות אחדים היה אמור לנאום בהרווארד, שהיה בה פרופסור לפני הרבה שנים, בציון יובל למחלקה למדעי חברה שם, אולם המתנגדים לישראל מנעו זאת. הם מחו על כך שכתב ביומן הרשת של:

"אבל, בכנות, החיים של המוסלמים הם זולים, במיוחד אצל המוסלמים עצמם."

אמנם, התנצל וחזר בו מהאמת, אבל הרווארד, מבצר חופש הביטוי, שאנשיו עכשיו תומכים בזכות המחאה בעת קבורה של לוחמים, ביטל את הופעתו.

אתמול בשיחה פומבית בין אלי ויזל לבין דיויד אקסלרוד, ויזל הציע שבמקום המסגד בניו יורק ראוי להקים במקום מרכז  משותף בין דתי. אקסולרוד תמך בהצעה בלשון נלהבת. ויזל גם שאל מתי אובמה יבקר בישראל. אקסולרוד השיב שראוי לעשות זאת בזמן מתאים.

ככל הנראה, מבחינת הרייטיג חשוב יותר לשמור את המקום לראשי איראן, חיזבאללה וחמס מלתת ביטוי לדיעות אחרות. חשוב יותר לתת כותרת ראשית לתמרוני תורכיה עם סין, אף שזו ידיעה "טריה" מלפני שבוע לפחות.

שקלא וטריא

במגעים בין ארצות הברית, ישראל והרשות הפלסטינית, התנהגות כל צד כלפי רעהו חשובה לא פחות מהנושאים עצמם. אמינות, הדרך שבה הם מוסרים מידע אחד לשני, דבקותם בעמדותיהם, לחיצותם, השימוש שהם עושים בתקשורת וכיוצא באלה עניינים יקבעו אם המשא והמתן, יתחיל בכלל ואחרכך יצלח. אם אחד הצדדים יהיה וותרן מדי הוא יכשיל את המשא ומתן, כיוון שבכך ימריץ את האחרים להציב דרישות שבסופו של דבר יביאו לפיצוץ.

החוליה החלשה ביותר עד עכשיו היא ארצות הברית. לנשיא האמריקני אבססיה של מיקרו ניהול. זו אחת הסיבות המרכזיות של שיטפון העזיבה של ראשי צוותו, שאותו הוא מקבל בשיוויון נפש מהול בסיפוק מה. במקום לתת להילרי קלינטון או מיטשל או רוס לנהל את הדברים הוא מתעקש לעשותם בעצמו. הוא לחיץ ולא אמין. הוא משנה את דעתו כל שני וחמישי ומבטיח דברים בלא להיוועץ בצדדים אחרים. יתר על כן, כל הבטחות מנוסחות בשפה של עו"ד מדרגה שנייה, במקום להיות ברור בעמדות ולדאוג שהצד השני יבינן אותן, הוא נוקט ניסוח שבבוא העת יוכל לטעון שלא הבינו אותו או את הקונטקסט.

השאלה עתה היא את מי "יאשימו" בכישלון, אם מי מהצדדים, כאותו ילד בגן, יקח את הצעצועים וילך הביתה. לפי בן סמית בפוליטיקו, עיתון אינטרנט אמריקני חשוב, נכון לעכשיו, ידו של ביבי, בניגוד לכל הפרשנים בישראל, היא על העליונה. 

מבחינה עניינית הקפאת הבנייה לעוד שישים יום או המשכה, הים דברים חסרי חשיבות, אולם חשוב לפוצץ את הבלון של איום מתמיד בהפסקת השיחות, אם ישראל לא תקבל עמדה כל שהיא של הפלסטינים. כך או כך אם אובמה ימשיך להיות הנושא והנותן המרכזי השיחות נדונו לכישלון. אם קלינטון תעשה זאת ותציע מה שהוא דומה ליוזמת ג'נבה ותלווה זאת באיום של הפסקת הסיוע, שני הצדדים באין ברירה יסכימו. 

הארץ דורש, או יותר נכון ממשיך לדרוש, את פיטוריו של ליברמן, הפעם בשל נאומו באו"ם. דיעות שונות של שרים אינם עניין חדש. שרי הרשות הפלסטינית יוצאים בהצהרות סותרות השכם וערב, שר החוץ המצרי מתבטא אחרת מנשיאו בכל הקשור לישראל, איש לא דורש את פיטוריהם. דבריו של ליברמן, אף שרבים לא אהבו אותם לא גרמו שום נזק לישראל. הערבים מטיבי עד אבו מאזן, מבינים שאם האלטרנטיבה שהם צופים לה תתממש, הם יקבלו את ליברמן במקום ביבי. גם אובמה הבין זאת. 

אפשר לדרוש את פיטוריו של ליברמן, או של ברק, או של כל אחד אחר ובלבד שאינם עיתונאים, אולם לא תצמך לכך כל טובה לתהליך המדיני. מבחינה מעשית פרישתה של ישראל ביתינו תביא לבחירות חדשות. צירוף קדימה הוא חלום באספמיה, הימין, כולל הליכוד, לא יתן את ידו לכך. הדבר יתקע את התהליך המדיני לשנים. בישראל קשה לדעת מה יהיו תוצאות הבחירות, אולם לפחות ליברמן סבור שכוחו יעלה ולא רק בשל ה"רוסים". כדאי לזכור שליברמן עלה ארצה כשהיה בגיל של בן גוריון בעלייתו. אף שאיננו מתגורר בנאות אביב או ברעננה הוא ישראלי לכל דבר, וכך גם יהיהו בוחריו.

געגועים למפא"י

הארץ ("שיעור למפלגת העבודה") מציע למפלגת העבודה ללכת בדרכי או יותר נכון בנאומו של המנהיג החדש של הלייבור הבריטי.

אשכול והורוביץ

מקורה של תנועת העבודה בעיקר בעלייה השלישית שבה לקבוצת צעירים הייתה אמביציה לשנות את סדרי החיים של העם היהודי ולבנות את ביתו בארץ ישראל על בסיס שיתף וחקלאות, יתר על כן, לסלול מהפכה אישית וחברתית בחיי האדם בכלל ולא רק של האדם יהודי. כדאי לקרוא את ספרו של דויד הורוביץ ("האתמול שלי") ואת הוויכוח שפרץ בינו לבין מאיר יערי, בעת שהספר שיצא לאור, שני זקנים בשנות השבעים לחיייהם, על וויכוחים כאשר היו נערים בני שמונה עשרה. קשה לתפוס את האתגר והחוצפה של צעירי העלייה השלישית. היישוב הזעיר בארץ ישראל לא היה אלא פסיק בתוך העולם הגדול, אולם, יתירה מזאת, הוא היה מיעוט מבוטל למדי בתנועה הציונית, שבנתה את עצמה בגלות. בניגוד לכל הסיכווים במידה רבה תנועת העבודה הצליחה ליצור את הבסיס החברתי, הכלכלי, הביטחוני והאידאולוגי להקמתה של מדינת ישראל. צעירי העלייה השלישית לא נזקקו לחיקוי נאומים של מנהיגי הלייבור או כל מפלגה אחרת. הם ינקו את תורתם מעצמם.

העולם נשתנה. המשטר של הקפיטליזם המאוחר השתלט לא רק על המשק בכל העולם אלא גם על שירותים, תקשורת ויצירת תרבות ויצר את המיתוס של ייצור גדל יותר ויותר ושל הכוונת שוק גלובלית לרכש וקניות של ייצור זה. המשטר הזה שולט בלי מצרים ובלא קשר למפלגות בשילטון. לטוני בלייר היו שנות הצלחה בבריטניה כיוון שאימץ את האסטרטגיה הטאצ'רית ושיטוטיה, וקרא להם לייבור "חדש". בכלכלה, אובמה עקף את בוש מימין. דיסציפלינות הפוסט מודרניות למיניהם, אף הם יצירה של הקפיטליזם האגרסיבי החדש, כולם בדעה שאת הקפיטליזם אי אפשר לשנות או להכניע, מוטב איפוא לעסוק בדברים אחרים למשל ב"זכויות אדם." לעולם לא מדובר בזכויות אדם בארצות מושב של פעיליהם, כאלה עוד יכולים להפריע לקפיטליזם, אלא במקומות רחוקים. אוניבסיטת יוהנסבורג לא עוסקת בשום דבר שיכול לתקן את המצב בדרום אפריקה עצמה, אבל אין כל רע בחרם על אוניברסיטת באר שבע מכל המקומות בעולם.

ישראל היא דוגמא מובהקת להצלחתו של הקפיטליזם והשותפות הון-שלטון. היא פרגידמה ומקום ראשון בעולם באי שיוויון. התקשורת מגויסת למולך הצריכה ותשוקה פורנוגרפית לפירוט של פשעים. השיטה הצליחה גם להרוס את מערכת המשפט. הדיון מתבצע קודם כל בתקשורת על סמך הדלפות המשטרה והסנגורים של של המפורסמים שעומדים למשפט. הרייטינג הוא הבסיס היחיד לתקשורת, גם לזו הקרוייה "ציבורית".

בלא ספק יש מקום לשינוי, אלא שלזה דרושים נערים כאלה של העלייה השלישית ולא מעתיקי נאומים שכתבו יחצ"נים כאן או בכל מקום אחר.

נשיאים וזוטות

אובמה. אם נסתמך על ספרו החדש של בוב וודוורד ("מלחמות אובמה) המאבקים בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל הם כדיוני חכמים שבנחת נשמעים לעומת מלחמות הגנרלים, עוזרי הנשיא והנשיא עצמו בבית הלבן. הנשיא היסס בהחלטותיו על המלחמה באפגניסטן, לא קיבל את דעת מפקדי הצבא ולבסוף כתב את נייר העמדה במו ידיו. היה יכול להפסיק את המלחמה, אולם משהחליט על המשכה, היה עליו לקבל את דעת מפקדי הצבא ולא לשחק את המפקד העליון, כפי שהוא נקרא בחוקת ארה"ב, ההססן. מכל בחינה שהיא אין הבדל גדול בין כוח של 30,000 חיילים לעומת 40,000 כפי שדרשו מפקדי הצבא. קשה להבין את הדיון הפומבי על האקזיט, כאילו מדובר בחברת היי טק. לא היה שום צורך להכריז להכריז על סיום המלחמה ב-2011 כבר ב-2009 . החמור מכל, כפי שכתב גרסון בוושינגטון פוסט, שהבית הלבן היה דווקא מרוצה מהספר. גרסון סיים את מאמרו בכתבו שהאוייב הוא סבלני ונחוש, והנשיא הוא לא זה ולא זה. מוטב שהמחליטים בירושלים לא יסמכו יתר על המידה על יושב הבית הלבן כבעל ברית נגד איראן.

ההודעות של אקסלרוד, היועץ הפוליטי הבכיר, של סמרס, היועץ הכלכלי הבכיר, וככל הנראה גם ההודעה הצפוייה של רם עמנואל, נראות כבריחה מספינה טובעת. בפרק זמן קצר למדי אובמה בזבז את האשראי הציבורי העצום שהבוחרים והעולם העניקו לו. הוא אכזב את השמאל שהתגייס בהמוניו לארגון מערכת הבחירות שלו בזמן ובכסף, יצר אצל הרפובליקנים את הששון למלחמה בו ולפי הסקרים הפסיד גם את הבלתי תלויים.

תהיה מה שתהיה החלטת נתניהו על הפסקת הבנייה מחר, אובמה לא יעז להאשים אותו לפני הבחירות בנובמבר, לא בגלל הקול היהודי. היהודים ימשיכו את מסורת הדורות ויתמכו בנשיא דמוקרט, אלא דווקא בגלל הקול הלא יהודי. הרפובליקים מחפשים כל עילה לנגד בו את הנשיא. עמדה אנטי ישראלית של הנשיא היא דבר שהם מייחלים לה.

קלינטון. הנשיא לשעבר זוכה לעדנה בהזדקנותו. בבחירות שבהם הפסיד אל גור לבוש, קלינטון היה כמצורע. גור לא רצה בו במערכת הבחירות, ייתכן שבשל כך הפסיד. היום, מועמדים דמוקרטים רבים לקונגרס אינם רוצים תמיכה של הנשיא המכהן, אולם הכל מבקשים את עזרתו של ביל קלינטון, אפילו אובמה בעצמו. מצעד המדינאים בארוע שארגן במרכזו, דמה לביקור אצל סופר נשיא. השיחה בין הילרי קלינטון לבין אביגדור ליברמן כצפוי לא התנהלה בלבביות יתירה. ביל קלינטון הגיב בטענה שיוצאי חבר העמים בישראל הם נגד שלום. הוא טעה. אם תערך השוואה בין יוצאי חבר העמים נאמר באשדוד לבין אשכנזים בצפון תל אביב, קשה להניח שהאשדודים יהיו הרבה יותר נצים. יתר על כן, אם ליוצאי חבר העמים יש מאפייני פטריוטיות של רוסים ממש, יש להניח כי גם המשרתי בצבא ספגו במשתמע את המשמעת של הצבא האדום. הם לא יסרבו פקודה, גם לא פקודת פינוי. קשה להבין את התועלת שבאמירתו של קלינטון. בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות של העולים, עצם בואם הוא ששכנע את הפלסטינים לעסוק בשלום, יותר מכל גורם אחר. כנראה שהשתן עלה לראשו, כפי שקרה במעכרת הבחירות של אשתו, שאפשר והפסידה בשל אמירותיו הלא חכמות. 

ג' סטריט. לפי אטלנטיק ג' סטריט הסתבך בהכחשות ושקרים באשר לכסף שקיבל מסורוס. לפי העיתון עמדות של סורוס על ישראל אינן מקובלות אפילו על אובמה. מעניין, שהכוהנים של הדת החדשה של זכויות אזרחיות וכיוצא באלה מושגים, הם תמיד בעד שקיפות. נשמעה למשל שראוי שמינויים בצה"ל יהיו "שקופים", עמדה שתומכים בה כל אויבי ישראל. אולם שקיפות בג'יי סטריט, או בקרן ישראל החדשה או במערכת הארץ, הס מלהזכיר.

דוד גרוסמן. ספרו "אשה בורחת מבשורה" מופיעה בכתבת השער מחר במוסף הספרותי של הניו יורק טיימס. הסוקר, קולם טויבין, סופר נודע גם הוא, רואה בספר יצירת מופת. חדשות רעות לעמוס עוז. אולי דווקא גרוסמן יזכבה בנובל.

האיש שלנו בירושלים

העיתונות והתקשורת בישראל הם יודיאו-צנטריים ומתעלמים מן הנעשה בעולם הערבי והמוסלמי אלא אם כן מדובר בקשר עכשיוי ומידי לישראל. כל התבטאות אנטישמית זוכה לתהודת ענק ואילו על ידיעות כגון דרישתו של מנהיג אירני מתורכיה להכיר בטבח הארמנים או סכסוך בין הממשלה בלבנון לבין חיזבאללה בקשר לחקירה של גנרל כל שהוא, אין זכר.

נתן תראל THRALL מקדיש כתבה נרחבת בניו יורק בוק רוויו למתאם הביטחון האמריקני לישראל ולרשות הפלסטינית. המתאם הנוכחי הוא גנרל צבא היבשה האמריקני קית דייטון. דרגתו היא שלושה כוכבים, השנייה בדרגות גנרלים אמריקניים שלא בעתות מלחמה גדולה, ובמושגים ישראליים נמצאת בין אלוף לרב אלוף. הוא כפוף לשרת החוץ הילרי קלינטון ולאדמירל מייק מולן, יו"ר ראשי המטות, מעין רמטכ"ל, אף שהגדרות התפקיד שונות מאלה בצה"ל. הוא פועל מתוך הקונסוליה האמריקנית בירושלים; לרשותו צוות של 45 קצינים, רובם אמריקנים וקנדים אך גם בריטים ותורכים (!), ועוד 20 עובדים של חברת כוח אדם בשם דינקורפ אינטרניישונל מווירג'יניה. הצוות הזה עוסק בהכשרת יחידה מיוחדת ששמה כוח ביטחון לאומי והיא כפוכה לראש ממשלת הרשות, סאלים פאיד. מתקן האמון וההדרכה נמצא דרומית לעמאן, במקום ששימש להדרכות כוחות עיראקיים. כוח הביטחון הלאומי מונה עתה שמונת אלפים איש, מתוך 25,000, סה"כ כוחות הביטחן ברשות הפלסטינית. צוותו של דייטון עוסק גם בהכשרה של עובדים בכירים במנגנון הבקרה של משרד הפנים של הרשות הפלסטינית. סה"ב התקציב בשלושת השנים שחלפו היה כ-400 מיליון דולארים. הבקשה לשנת 2011 היא לעוד 150 מיליון דולארים. 

בדרך כלל ניו יוקר בוק רוויו איננה אכסניה אוהדת לישראל. טוני ג'אדט האנטי ציוני, שנפטר לא מזמן, פרסם בדו-שבועון הזה הרבה מכתבותיו. תראל, אף שאיננו כותב בלשון מתלהמת, מתעלם לרוב מהישגים של דייטון ופאייד. הוא מביא דברים מפי מתנגדיהם, שגם כופרים בשלום עם ישראל. פאיד מוצג כ"משתף פעולה" עם ישראל. תראל מתעלם מתוצאות הסקר האחרון בגדה, לפיו שני שליש מהפלסטינים תומכים בעיקרון של שתי מדינות ובהיות ישראל מדינת היהודים. 

דייטון הוא סיפור הצלחה והשקט היחסי הוא במידה רבה תוצאה מעבודתו. בחודש הבא הוא מסיים את תפקידו ויחליף אותו מייק מולר, אף הוא גנרל של שלושה כוכבים, הפעם מחיל האויר של ארה"ב.

הילרי קלינטון

לפי דעתו של יוסי ביילין הילרי קלינטון בשיחות ביבי נתניהו אבו-מאזן תלך בדרכי בעלה ביל קלינטון בקמפ דייויד, ומבאן משתמע שגם השיחות של עכשיו יכשלו.

מספרים שביל, בעת שהיה נשיא, והילרו נסעו ברכבם וכיוון שמכל הדלק עמד להתרוקן עצרו בתחנת דלק. הסתבר שהילרי היכירה את המתדלק מימים עברו; החליפו איפוא מילות חולין. לאחר ששבו לנסוע, אמר ביל:

-- "את רואה, לו היית נשאת לבחור הזה, היית אשת מתדלק, ולא גברת ראשונה."

ענתה לו:

-- "ביל יקירי, אתה טועה. לו נשאתי לו, הוא היה נבחר לנשיא ארה"ב."

הילרי בלא ספק מתיעצת עם בעלה על מזרח התיכון, אולם לא בהכרח פועלת לפי עצותיו, וודאי שלא הולכת בדרכו צעד אחרי צעד. לדעתה בעלה במידה רבה אחראי למפלתה נגד אובמה בבחירות המקדימות. אין להתפלא על כך שלביל קלינטון לקח הרבה יותר זמן "להשלים" עם אובמה מאשר להילרי.  היא הרבה יותר קשוחה מבעלה. בפעם ראשונה נזדמן לה נושא במדיניות חוץ שבו אין עוררין על היותה בו מספר 1 . בלי ביידן ובמידה רבה בלי החצר הביזנטית, אגב מלאת יהודים, של אובמה. היא תפעל בו מתוך לקח לא מביל קלינטון אלא משרשרת של שרי חוץ חזקים מטיילרן עד קיסינג'ר. מה שמנחה אותה הוא קודם כל אמנות האפשרי. כפי שאמר קיסינג'ר לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים, וכך לא רק בישראל. קלינטון מבינה היטב את המחלוקות בתוך הקואליציה של נתניהו, ואת הפוליטיקה הפנימית ברשות הפלסטינית. הפיתרונות שהיא מציעה ותציעה  בעתיד הם כפויים למחצה, כלומר כאלה שעם אנחות הצדדים באין ברירה יכולים לקבל אותם. היא מודעת היטב להלכי רוח בגדה ובישראל. 

רוג'ר כהן במאמרו בהארץ ובניו יורק טיימס מביע פליאה (ומורת רוח) על כך שטלוויזיה מעניינת את הישראלי יותר משיחות השלום. כל הכבוד לישראלים שבבחירה בין הבירבורים, בין אלה שבעיתונים  ובתקשורת (כיבוש, שלום, מו"מ, דה לגיטמציה, חרם אקדמי) לבין ריאליטי שוו, בחרו באלה שרמתם גבוהה יותר -- בריאליטי שוו.  

לפי סקרים אמינים למדי בישראל ובגדה, כשני שליש מהאוכלוסיה תומכים בשתי מדינות לשני העמים, כאשר רוב הפלסטינים מוכן לקבל מדינה יהודית. 

קלינטון תשתמש בכל קשת האמצעים שיש, שוחד, לחץ, איומים, מחמאות וניו יורק טיימס. העיתון האמריקני משמש לרוב שופר לעמדות מחלקת המדינה. אם קלינטון בשיחת רקע שלא לפרסום תאמר שביבי באמת רוצה שלום, ניו יורק טיימס במאמר מערכת יציע פרס נובל לביבי (גם לאבו מאזן, לאבמה ולקלינטון). הארץ לעומתו יכתוב שאסור להאמין לביבי וצריך לפטר את ליברמן. 

אף שקשה לדעת מה יקרה, מתן שרביט הניצוח להילרי קלינטון נותן תקווה למעשים. 

פלפל מוסקו

מאיה קגנסקיה  בכתבתה ("פלטונוב, סטאלין והאור הבלתי מושג") המרתקת מאפשרת מבט אל יצירתו הלא קלה של אנדריי פלטונוב. רבים חושבים אותו לגדול סופרי רוסיה במאה העשרים. יוסיף ברודסקי, המשורר וחתן פרס נובל, השווה אותו לג'ויס, קפקא ומוזיל. שלא, כאנשי רוח רוסים רבים, צמיחתו של פלטונוב כסופר לא התחילה טרם המשטר הסוביטי. הוא היה קומוניסט, נלחם במלחמת האזרחים והיה חסיד של התיעוש הסטליניסטי. אף שהוא תקף את הספרות המודרנית במאמריו, כתיבתו היא שילוב  של דימיון סוריאליסטי ופנטסטיקה עם תיאור ריאליסטי של ניסיון חיים כפועל ומהנדס. חידושיו בשימוש בשפה בנויים בין היתר על שימוש מקורי בלהג הביורוקרטי של זמנו. הסופר וואסילי גרוסמן שספרו הגדול "החיים וגורל", תורגם גם לעברית היה בין ידידיו והיה המספיד של פלטונוב במותו ב-1951. 

פלטונוב בלא ספק בדרכו המיוחדת ביקר בחריפות את החיים ברוסיה, אולם ספק אם היה מעין רפיוזניק כפי שקגנסקייה מציגה אותו. נהוג לחשוש שכל הרע בריסיה התחיל עם סטאלין, ואולי גם לנין. במלחמת האזרחים לאחר המהפכה, לא היו צדיקים. "הלבנים" ו"האדומים", עסקו ברצח ובטרור במידה פחות או יותר שווה. ספריו של פלטונוב הם קיטרוג על החיים יותר מאשר על ביטיים הפוליטי. מכל מקום צריך להודות לקגסקיה על הצוהר שפתחה ליצירותיו של סופר ענק. 

ספק רב אם ספריו של פלטונוב יזכו לתשומת לב האולימפוס של באי בתי הקפה בתל אביב שבהיותה עיר חוף אין בא עוקרי הרים. בפרוביציאלויות הקרתנית אין מקום לאחר, תהא זו, אלזה לסקר שילר, או אברהם סוצקובר או רבים אחרים. התרבות הצרכנית לא עוזרת גם כן. הספרות הפכה למעין פלפל מוסקו, ובלי ג'ינגלים ויחצ"נים אין לה תקומה. הכל מתחרה על כיסו של הקורא. למי יש סיכוי טוב יותר, לפלטונוב או לאתגר קרת?

ישראל טילן

העיתונים והתקשורת מלאים ובצדק במאמרי הערכה לאלוף ישראל טל, אף שיתכן בבחינת אחרי מות קדושים, יש בהם מתיקות יתר. ישראל טל נחשב לאבי טנק המרכבה, ההיסטוריה עוד תשפוט האם התואר הזה מגיע למי שנושא אותו או למהנדס נשכח, ישראל טילן (1932-1996), שהיה המתכנן הראשי של המרכבה. 

לישראל טילן היו הכושר והיכולת לבחון את אמיתות ההנדסה, התכן והתפעול במרחאות ובלעדיהן, להציע פתרונות אחרים ולבחון גם אותם בלא מורא ופחד. הוא ידע לשאול שאלות, בדומה, בתחום אחר לגמרי, כפי שעשה זאת ניטשה בבחינה של הפילוסופיה של אפלטון, קנט, הגל, שופנהאור ואחרים. אולי, בנוסף לאופי ואישיות, תחילת לימודי פיזיקה ופילוסופיה, הגבירה אצלו את המקוריות יוצאת דופן. הכישרון לשאול שאלות מצריך אישיות מיוחדת במינה שמתיחסת בחשדנות, ואף בזילזול לסמכות שבפיקוד. אפשר שזו מסתירה חוסר דימיון, ואולי אף איוולת בעניינים כפי שהם. כדי לבנות טנק הכי טוב בעולם במדינה שמעולם לא עסקה בכך ראוי לפקפק בחכמת הגנרלים. רק כך אפשר להגיע לפתרונות של תנועה ואש חדשניים. רק כך אפשר לשנות מיקום המנוע וזויות השריון. ישראל טילן לא היה רק שואל ומנחה בתיאוריה. מאז היותו נער ועוד בטכניון תיקן כל העת את רכבו -- אופל קופה, משנות העשרים או השלושים. כך גם נהג בכלי רכב לוחמניים יותר. התמונה שמשמאל נותנת אולי מבט כל שהוא, על אבות, או על אלה האמורים להתהדר בתואר הזה. מימין האלוף טל, לבוש בקפידה כגנרל מהסרטים. בשנות השמונים, כאשר האלוף טל חזר מהרצאה בקולג' המלחמה המלכותי הבריטי, הסביר שבין המשתתפים שם, הוא היה ההקצין הבריטי היחיד שהשתתף עוד במלחמת העולם השנייה. משמאל אלוף משנה ישראל טילן עם סיגריה ביד, אומנם קולונל, אבל מרושל כביטניק.

ישראל טילן

העיתונים והתקשורת מלאים ובצדק במאמרי הערכה לאלוף ישראל טל, אף שיתכן בבחינת אחרי מות קדושים, יש בהם מתיקות יתר. ישראל טל נחשב לאבי טנק המרכבה, ההיסטוריה עוד תשפוט האם התואר הזה מגיע למי שנושא אותו או למהנדס נשכח, ישראל טילן (1932-1996), שהיה המתכנן הראשי של המרכבה. 

לישראל טילן היו הכושר והיכולת לבחון את אמיתות ההנדסה, התכן והתפעול במרחאות ובלעדיהן, להציע פתרונות אחרים ולבחון גם אותם בלא מורא ופחד. הוא ידע לשאול שאלות, בדומה, בתחום אחר לגמרי, כפי שעשה זאת ניטשה בבחינה של הפילוסופיה של אפלטון, קנט, הגל, שופנהאור ואחרים. אולי, בנוסף לאופי ואישיות, תחילת לימודי פיזיקה ופילוסופיה, הגבירה אצלו את המקוריות יוצאת דופן. הכישרון לשאול שאלות מצריך אישיות מיוחדת במינה שמתיחסת בחשדנות, ואף בזילזול לסמכות שבפיקוד. אפשר שזו מסתירה חוסר דימיון, ואולי אף איוולת בעניינים כפי שהם. כדי לבנות טנק הכי טוב בעולם במדינה שמעולם לא עסקה בכך ראוי לפקפק בחכמת הגנרלים. רק כך אפשר להגיע לפתרונות של תנועה ואש חדשניים. רק כך אפשר לשנות מיקום המנוע וזויות השריון. ישראל טילן לא היה רק שואל ומנחה בתיאוריה. מאז היותו נער ועוד בטכניון תיקן כל העת את רכבו -- אופל קופה, משנות העשרים או השלושים. כך גם נהג בכלי רכב לוחמניים יותר. התמונה שמשמאל נותנת אולי מבט כל שהוא, על אבות, או על אלה האמורים להתהדר בתואר הזה. מימין האלוף טל, לבוש בקפידה כגנרל מהסרטים. בשנות השמונים, כאשר האלוף טל חזר מהרצאה בקולג' המלחמה המלכותי הבריטי, הסביר שבין המשתתפים שם, הוא היה ההקצין הבריטי היחיד שהשתתף עוד במלחמת העולם השנייה. משמאל אלוף משנה ישראל טילן עם סיגריה ביד, אומנם קולונל, אבל מרושל כביטניק.

אובמה

צבי רפיח ("מה מריץ את אבמה") מנסה לפרש את נשיא ארה"ב. 

יהיו תכונותיו של הנשיא אובמה כפי שיהיו, הוא גם, ואולי קודם כל פוליטיקאי מבית הספר הקשוח של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. נכון לעכשיו, מצבו בכי רע. רוב הציבור האמריקני חושב שארצות הברית מצוייה במסלול תלול של ירידה ושלאובמה אין פתרונות לתיקון המצב. חוסר האמון ןתורגם לשפל נוסף בכלכלה האמריקנית, שכן התגובה האינסטינקטיבית היא  חיסכון אישי ובשל כך צמצום בביקוש. 

בבחירות הקרבות יעלה כוחם של הרפובליקנים ויכולת התמרון של הממשל תצטמצם עוד יותר. שני הצדדים יטענו שנצחו, הרפובליקנים כיוון שכוחם עלה והדמוקרטים כיוון כיוון שמפלתם, תהיה לדעתם קטנה מהנבואות השחורות של העיתונאים.

אובמה מיטיב לדעת את כל הדברים האלה. הוא חושב על בחירתו מחדש. אין לו שום בשורות במדיניות פנים. גם במדיניות חוץ הדברים אינם וורודים מדי. הצלחה בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים היא אחת מנקודות האור הבודדות. אם השיחות האלה יניבו פרי, תהיה זאת הצלחה גדולה של אובמה, אם יכשלו, לא נורא, רבים אחרים נכשלו גם כן. אגב גם הרפובליקנים וגם הדמוקרטים תומכים בשיחות האלה.

הפיתרון של הסכסוך היא פחות או יותר סביב יוזמת ג'נבה. אובמה חושב, כפי שרפיח כותב, שביבי הוא "רציני". באשר לאבו מאזן, לדעתו של אובמה, זה לא יעזוב את השיחות כל עוד מצרים וסעודיה לא ירשו זאת. יתר על כן הפסקת הכסף האמריקני היא איום של ממש. כמו כל ראש אימפריה אובמה יודע ששוחד והפסקתו הם אמצעים טובים ביותר בניהול ועדיפים בהרבה על צדק, שכנוע ומלחמה. הוא גם השתכנע, שעדיף שתפקידו יהיה טקסי בלבד והילרי קלינטון תהיה המוציאה והמביאה. אופטימיות זהירה מתארת היטב את יחסו של נשיא ארה"ב לשיחות. פרס נובל הוא כבר קיבל למפרע, מה שחסר לו הוא פרס הנשיאות. 

ישראל טילן

העיתונים והתקשורת מלאים ובצדק במאמרי הערכה לאלוף ישראל טל, אף שיתכן בבחינת אחרי מות קדושים, יש בהם מתיקות יתר. ישראל טל נחשב לאבי טנק המרכבה, ההיסטוריה עוד תשפוט האם התואר הזה מגיע למי שנושא אותו או למהנדס נשכח, ישראל טילן (1932-1996), שהיה המתכנן הראשי של המרכבה. 

לישראל טילן היו הכושר והיכולת לבחון את אמיתות ההנדסה, התכן והתפעול במרחאות ובלעדיהן, להציע פתרונות אחרים ולבחון גם אותם בלא מורא ופחד. הוא ידע לשאול שאלות, בדומה, בתחום אחר לגמרי, כפי שעשה זאת ניטשה בבחינה של הפילוסופיה של אפלטון, קנט, הגל, שופנהאור ואחרים. אולי, בנוסף לאופי ואישיות, תחילת לימודי פיזיקה ופילוסופיה, הגבירה אצלו את המקוריות יוצאת דופן. הכישרון לשאול שאלות מצריך אישיות מיוחדת במינה שמתיחסת בחשדנות, ואף בזילזול לסמכות שבפיקוד. אפשר שזו מסתירה חוסר דימיון, ואולי אף איוולת בעניינים כפי שהם. כדי לבנות טנק הכי טוב בעולם במדינה שמעולם לא עסקה בכך ראוי לפקפק בחכמת הגנרלים. רק כך אפשר להגיע לפתרונות של תנועה ואש חדשניים. רק כך אפשר לשנות מיקום המנוע וזויות השריון. ישראל טילן לא היה רק שואל ומנחה בתיאוריה. מאז היותו נער ועוד בטכניון תיקן כל העת את רכבו -- אופל קופה, משנות העשרים או השלושים. כך גם נהג בכלי רכב לוחמניים יותר. התמונה שמשמאל נותנת אולי מבט כל שהוא, על אבות, או על אלה האמורים להתהדר בתואר הזה. מימין האלוף טל, לבוש בקפידה כגנרל מהסרטים. בשנות השמונים, כאשר האלוף טל חזר מהרצאה בקולג' המלחמה המלכותי הבריטי, הסביר שבין המשתתפים שם, הוא היה ההקצין הבריטי היחיד שהשתתף עוד במלחמת העולם השנייה. משמאל אלוף משנה ישראל טילן עם סיגריה ביד, אומנם קולונל, אבל מרושל כביטניק.

אוהב יהודים

בדיווחה של נטשה מוזגוביה על כתבתו של ג'פרי גולדברג באטלנטיק על שלושת הימים שבילה עם פידל קסטרו חסר פרט חשוב, או ייתכן שהעורך הציוני של הארץ מחק אותו. מכל מקום ככל כנראה קסטרו לא קרא את מאמר המערכת היום ("שנתחדש").

כך כותב בין היתר גולדברג:

"... הופתעתי, עלי להודות, לשמוע אותו (את קסטרו) מביע כזו אהדה ליהודים ולזכותה של ישראל להתקיים (שבה הוא תומך בלא סייג)."

 לא לחינם השמאל האנט ציוני מתנגד לשמאל של ימים עברו. לגלרית השנואים שבה מככבים, בן גוריון, ברל כצנלנסון וחיים ארלוזורוב, יצרף בוודאי את פידל קסטרו.

מחר גולדברג אמור להמשיך ולכתוב על פגישתו בקובה. 

איש שלום גדול בתורה

דובר ש"ס מגן ("הרב מעולם לא היה שמאלני")  על הרב עובדיה יוסף הדרשן הידוע שמייחל למותו של אבו מאזן. בעבר אלה היו גם איחוליו לשולמית אלוני וליוסי שריד. אין הוא שומר את אמרות השפר שלו לערבים ואשכנזים בלבד, בעבר השווה את הנשים יוצאי מרוקו לבהמות. הרב אוהב השלום ואיש תורה הוא המנהיג, ספק רוחני, ספק פוליטי של ש"ס.

ש"ס הוא מפלגה ששבעה מבין מנהיגיה הורשעו בפלילים. אלה שהלכו לבית הסוהר צעדו לשם יחד עם אלפי תומכים שחרפו את בית המשפט העליון. האחרון בשביעייה היה הרב בניזרי. ראשי ש"ס מבקשים לחון אותו, לא בשל בריאותו או צרות בבית, חס ושלום, אלא בשל עיוות הדין. יש בזה התפתחות חשובה בדין האזרחי: חנינה כסמכות ערעור משפטתית. מעניין, מבחינה ציבורית, שמפלגה שהנלחמת בחירוף נפש על אופיה היהודי של מדינת היהודים בשל הסכנה של 400 ילדים שנולגו כאן, מיבאת עשרות ומאות אלפים עובדים זרים והרב בניזרי נדיון על שוחד מאת אחת מחברות סחר אדם, יקיריה של ש"ס. 

ש"ס ורבניה עושה הכל כדי למנוע גיור של חיילי ישראל ויוצאי חבר העמים אחרים בלא שום קשר להלכה ולדת אלא בשל גזענות. המטרה היחידה לקיומה של ש"ס היא לספק פרנסה לעסקניה בתפקיד של עוזרי כמרים למיניהם, מאכיפת חוקי כשרות ועד לאלה של עבודה זרה. השחיתות וישיבה בבית סוהר לא מפחידים את ש"ס, אדרבה, משחיתות לשחיתות כוחה האלקטורלי והפוליטי עולה.

הדבר החמור מכל היא תרומתה של ש"ס לאפלייה של בוחריה היא. במקום לנצל את כוחה הפוליטי לשיפור תנאי החיים של בוחריה היא עושה את ההיפך ומשמשת חלוצה בברית עם הקפילטיזם החזירי ותומכת בהרחבת האי שיוויון בחברה. הדבר הזה מבטיח את הישרדותה הפוליטית. בוחרי ש"ס שרמת השכלתם והכנסתם גדלה, מצביעים למפלגות אחרות.

לא להסכם ביניים

יוסי ביילין ("לא התפכחתי") בדעה שהסכם ביניים מציאותי יותר מהסכם קבע ולכן יש להתרכז בו. גם הסכם ביניים יהיה כרוך בוויתורים כל שהם ויעורר התנגדות עזה במרכיבי קואלציה רבים ובליכוד עצמו. הסכם, ביניים או קבע יביא לשינוים במפה הפוליטית. אביגדור ליברמן הגיע למסקנה שבחירות בפתח ורצונו לזכות במספר מנדטים על חשבון הליכוד ולכן יצא כבר עכשיו נגד נתניהו. יתר על כן, יש להניח שלתומכיו בין עולי חבר העמים דיעות ניציות בדומה לאלה של רוב הציבור ברוסיה עצמה. קדימה, אף שהיא כאילו תומכת בשיחות השלום בת בבת עם עצירות מתמדת תנסה גם היא לפגוע בשיחות. אם ליכוד יצליח בשיחות שלום, קדימה תאבד את זכות הקיום. אם נתניהו יביא הסכם ויבקש את "אישור העם" בבחירות מהירות, רוב הישראלים יתמכו בו. לא יהיה שום הבדל בהתנגדות להסכם ביניים ולזו להסכם קבע, בשל כך עדיף להילחם על כל הקופה. 

כך גפ בצד הפלסטיני. אדרבה הסכם ביניים ייחשב לניצחון חמאס ושולחיו.  

שלום וביטחון -- 1921

"מי שאינו רוצה לנהל פוליטיקה של בת-היענה, כלומר מי שאינו רוצה לעצום עין בפני המציאות – ימצא, כי במצבנו אנו, בשאיפתנו להבטיח לעצמנו עד כמה שאפשר את חופש הפעולה לשם בנין ביתנו הלאומי, יש לנו רק דרך אחת: דרך השלום, – ורק פוליטיקה לאומית אחת: פוליטיקה של הבנה הדדית."

הדברים האלה אינם לקוחים מפרסום על שהוא של שלום עכשיו.

חיים ארלזורוב

"החלטת העם העברי לבנות בא"י את ביתו הלאומי עומדת בכל תקפה.  ידעו נא (הערבים) כי ככל אשר אדמה זו תרוה יותר דם יהודי – נתקשר אליה יותר ותקיף יותר יהיה רצוננו להכות בה שורש.  בכל שעה שיתקפו אותנו נדע להגין על עצמנו בלי פחד, ושום כוח בעולם לא יוכל להזיז אותנו מכאן."

ואלה אין מקורם בקונטרס כל שהוא של המתנחלים.

שני הקטעים לקוחים ממאמרו של חיים ארלזרוב ב-1921, כן ב-1921, לאחר טבח מאי, בעיקר ביפו, אבל גם בחדרה, רחובות ופתח תקוה, ביפו נרצחו 47 יהודים, ביניהם יוסף חיים ברנר וסופרים אחרים. אגד אף שבו היהודים בארץ ישראל היו מיעוט שבמיעוט, השד הדמוגרפי לא הפחיד את ארלוזורוב.

שיחות ישירות -- 1931

ככל שמדובר בשלום וביטחון הרבה לא נשתנה. היישוב היהודי ומדינת ישראל לא הצליחו להגיע להסכה עם ערבים ביוון שמ-1921 ואילך כפרו בתנועה לאומית פלסטינית ולא נתנו לה את הכבוד הראוי, זה הזול שבוויתורים. ההתעלמות הזאת לא הבחינה בין ימין ושמאל. היו יוצאים מן הכלל מועטים. משה דיין כיבד את הערבים והשיג שלום עם המצרים ושקט בגדה במשך תקופה ארוכה. אורי אבנרי גם הוא בדרכו, כיבד את הפלסטינים. הכתבה עליו מאת גדעון לוי בהארץ היום הסבה לי קורת רוח. יש לקוות שהשמאל האנטי ציוני לא יסלק את גדעון לוי משורותיו.

הכל מתייחסים בזהירות או בתפילות לכישלון של השיחות בין ביבי לאבו מאזן. לאמיתו של דבר הפער בין הצדדים הוא פעוט למדי. התיווך דה פקטו עבר מידיו של אובמה ומיטשל להילרי קלינטון. היא פוליטיקאית מנוסה. יש לה גם יועץ טוב בבית.

עמירה הס כותבת על ההתנגדות לשיחות בגדה, על השילוב הנצחי בין הקפיטליזם החזירי לבין השמאל שבעבר אהב לצטט עד בלי די שאיסלאם זו אוטופיה של ההמונים. אני מעדיף ללמוד על הלך הרוחות שם מפי נהג המונית באמריקן קולוני, בעל המכולת בג'נין ומלצר ברמאללה. אני אופטימי יותר.

  

הלוחם וחולשותיו

דליה קרפל בכתבה וראיון מרתקים סוקרת את הביוגרפיה החדשה של שמעון ויזנטל, פרי עטו של תום שגב. הקצב המהיר של הדברים כאילו הם ראשי פרקים של תסריט קולנוע הם ניגוד גמור לסקירה המשעממת של הספר בניו יורק טיימס בידי דוייט גרנר. לפי מה שקרפל כותבת תום שגב מציג את האיש על מעלותיו ומגרעותיו כלוחם עם שליחות חיים. החסרונות של ויזנטל -- כידוע לכולנו, פרט לעיתונאים, גם חסרונות -- אינם מבטלים את ערכו של האדם. 

הדגש על הקשר עם המוסד, אף שהוא טוב ליחסי ציבור, מטעה במידת מה. ויזנטל לא היה 007 והתשלום האדירשל שלוש מאות דולר לחודש לא הסיט אותו ממה שרצה לעשות ממילא. 

חטיפת אייכמן ומשפטו עוד יהיו נושא לדיונים רבים. טוב שנלכד, טוב שנשפט וקיבל את העונש הראוי לו. לא היה בכך שום דבר בנאלי, כפי שכתבה חנה ארנדט, בסוקרה את המשפט, כעיתונאית של ניו יורקר. אף על פי כן, המשפט היה חוליה בחוסר יכלתו של היישוב ושל המדינה, עד היום, להתמודד עם השואה. הייתה זו הפקה גדולה מדי לממדי לא הפשע אלא הפושע. הדגש על קצין זוטר למדי, היה נוח לטיהור האשמה מהעם הגרמני של "הגרמניה האחרת". זו ששמרה את השופטים הנאצים בתפקידם המשיכה להתכחש בלא ידענו ולא שמענו וסרבה לגזור עונש של ממש על פושעי מלחמה. 

האפולגטיקה של מנהיגי ישראל, ובמידה זו או אחרת של הציבור כולו, על חוסר מעש במלחמת העולם השנייה ורצח ששת המיליונים, בולטת לנוכח מחאות על גלעד שליט, חייל אחד בשבי מחבלים. 

מכל מקום הביוגרפיה של ויזנטל מאלפת. אולי אפשר למצוא ביוגרף ראוי גם לקסטנר.

מרדף אחרי בינוניות

תנחום גריזים שהיה מנכ"ל מכון וויצמן ואחרכך מנכ"ל משרד המדע הצטיין בין היתר ביושרתו וביושרו. הוא נהג לומר ספק בבדיחות דעת, ספק ברצינות שמנהל תקין הוא דבר טוב, אבל אסור להגזים בו.

מבקר המדינה מתלונן על כך שאלופי צה"ל ב"מקח וממכר" בין בין שר הביטחון והרמטכ"ל. בוונת הביטוי "מקח וממכר" להצביע על תופעה שלילית, אולם כל תקשורת של בני אדם היא "מקח וממכר." קשה להבין מה הפסול במינוי אלופים בדו שיח בין שר הביטחון לרמטכ"ל. אולי למר לינדנשטראוס יש מועמדים אחרים, אני מקווה שאיננו מתכוון לשיחות מלומדות בין הרב עובדיה לח"כ זועבי. 

צביקה גרינגולד

המירוץ אחרי בינוניות בהנמקות של "מנהל תקין", "שקיפות" וכיוצא באלה מוצא תמיכה נלהבת בעיתונות, הוועדות למיניהן הם מאכל תאווה לרייטינג, הם גם מבטיחים בינוניות דומה לזו של העיותונות והתקשורת. מה שמטריד את מנוחתו של עמוס הראל ("הברדק שולט"), היא העובדה שהאלופים מוצאים את דרכם, לאחר שחרורם לעולם העסקים ולפוליטיקה. העובדה שמשך עשרות שנים סיכנו את חייהם מאז היותם בני שמונה עשרה למען ביטחון אינה מעניינת. הדוגמה הנכונה לדעתו למינויים הם הדירקטורים בחברות עסקיות. אלה מצטיינים בבינוניותם ובקשריהם, תכונות טובות מאד לחותמות גומי של בעלי שליטה. אם אלופי צה"ל צריכים לקחת דוגמה מעולם עסקים, מוטב שילמדו מיזמי הטכנולוגיה העילית. המשותף ביניהם לבין קצינים מצטיינים היא החדשנות והתעוזה. אל להם ללמוד ממשרתי הריכוזיות והאי שיוויון במשק. 

אחת הסיבות לכשנלונות תעשיית הרכב בארה"ב הייתה שיטת ניהול שבה לכל מהנדס או מנהל עבודה, היה מצורף כלכלן, מעין פוליטרוק, שכינו אותו "סופר אפונה". אם השיטה האהובה על מר לינדנשטראוס, שנתמנה במקח וממכר של פוליטיקאים, תתממש, לכל טר"ש ובכירים ממנו יצורף עו"ד שסיים את אחת המכללות ועל פיו ישק דבר. 

אם לחמאס יהיה שכל, במקום להרוג פה ושם יהודי ועשרה פלסטינים, הם יתחילו את אומנתם במנהל תקין בישות הציונית. שום ועדה של לינדרשאוס לא הייתה יכולה לזהות את סרן צביקה גרינגולד ואת לחימתו בגולן במלחמת יום הכיפורים.