לא בבית ספרינו

כמה דברים שלא תמצאו בהארץ.

ראש ממשלת תורכיה עומד לקבל השבוע פרס על תרומתו לזכויות האדם. ממי? מקדאפי, השליט של לוב. יש להניח שהארץ על כך דווקא כן ידווח. מן הסתם, ארדואן ינצל את המעמד הנכבד לעוד התבטאות אנטישמית, שהאביר החדש של זכויות האדם יכנה אנטי ישראלית. הארץ לא יפסח על ידיעה על שני יקיריו, האורח ומארחו. 

ווי. אס. נאיפול, הסופר הבריטי חתן פרס נובל, יליד טרינידאד, היה אמור להשתתף בכינוס סופרים בתורכיה. בואו נתקל בביקורת חריפה, על שלדעת מבקריו השמיץ את האסלאם. הוא כתב באחת ממסותיו שלדעתו המוסלמים נוהגים שלא נכון, כיוון שדורשים מהמתאסלמים ניתוק מוחלט מתרבותם טרם ההמרה. אכן דברים נוראים. נאיפול ביטל את ביקורו בתורכיה. 

ניו יורק טיימס, מקבילו האנטי אמריקני של הארץ, מתלונן הן במאמר מערכת והן מפי פרשנו היהודי, רוג'ר כהן, על הקשיים שנגרמים לבאים לשדות התעפה בשל בידוק בטחוני. אגב, בראש המתלוננים, ארגונים מוסלמיים. על כך הארץ דווקא דיווח כן. 

בכתבה בוושינגטון פוסט, שמתגרה בהארץ, מעלים דווקא על נס את שיטת הבידוק הישראלית, שהיא פוגענית פחות ברוב הגדול של הנוסעים.

ארגון אמריקני, שלא למטרות רווח, שתומך בהתנחלויות, זט סטריט, תובע את מס הכנסה האמריקני, על שבודק אם הארגון תומך בארץ ישראל, ומעניק בלא קושי פטור למס לארגון מוסלמי, שלפי הנאמר בבית משפט אמריקני, תומך בחמאס. הארגון המוסלמי מלין כמובן על הבידוק הבטחוני.

הארץ והרבה מכתביו תומכים בפמיניזם. האמנם? אין רבותא בשימוש במין להשגת מטרות מטרות שהן רחוקות מסיפוק "היצר הרע." המקצוע העתיק ביותר בעולם מיטיב להעיד על כך. אולם שימוש במין ככלי זין מניפולטיבי להשגת מטרות כאלה ואחרות כאשר שוכבים עם מנכ"ל, או ניצב, או ראש עיר, או פרקליט צמרת, רחוק מלהיות משאת נפשו של פמיניזם. 

עיתון לבן צהוב

הארץ דיווח בהרחבה על מאמרו של דן קרצר נגד הסכם שאולי מתגבש בין קלינטון לנתניהו. כל מאמר שיש בו תבתבטאות נגד ישראל זוכה למקום של כבוד בעיתון, לצד מלוא הפרטים על רצח כל שהוא בשל "כבוד המשפחה." לא כל שכן מסר של נסראללה, מתוך הבונקר, על סופה הקרב של הישות הציונות. אינני יודע איפה פורסם המאמר של קרצר, כמו עיתונים צהובים אחדים, הארץ על מדווח מהיכן העתיק את הידיעה. לא הצלחתי למצוא אותו בחיפוש בגוגל. לו הארץ היה פחות צהוב, היה צריך להוסיף פרטים כל שהם על הכותב. קרצר היה "המומחה" של אובמה למזרח התיכון טרם הבחירות לנשיאות וזמן קצר אחריהם. הוא היה אחד האדרכילים של הקו האנטי ישראלי של אובמה בראשית דרכו, אולם בתוך זמן קצר נדחק הצידה. את המקום של של "המומחה" התורן תפס דניס רוס. אין אהבה גדולה בין קרצר לרוס. הרעיון של "שוחד" כפי שמגדיר זאת קרצר במאמרו הבלתי ידוע, הוא של דניס רוס.

מאמרים שיש בהם עניין, לא כל שכן תמיכה, כל שהיא בישראל במידת האפשר הארץ שומר בסוד מקוראיו. רק אחרי שהדבר פורסם בקול ישראל, נתן הארץ מקום מה לנאמר בטלויזיה הקנדית ובוושינגטון פוסט על אחריות חזבאללה לרצח חרירי.

בן סמית מפוליטיקו מדווח היום מירושלים על מדיניות אובמה במזרח התיכון. הוא נפגש עם פוליטיקאים רבים בישראל וברשות הפלסטינית. לדעתו איש לא מתייחס ברציות לאובמה. איש לא מבין מה הוא רוצה ואיך הוא בוחר לעצמו עצים לטפס עליהם.

ג'קסון דיל בוושינגטון פוסט מקדיש את מאמרו למדיניות החוץ של אובמה, בעיקר עם רוסיה ובמזרח התיכון. הוא מתאר אותה אנכרוניסטית.

בהארץ, אף מילה.

יומן קריאה

צ'כוב ואולגה קניפר

אחד המאמרים מהעבר שניו רפבליק ממליץ לקוראיו הוא של תומס מאן הכותב על אנטון צ'כוב, שפרוסם במאי 1955. באוגוסט אותה שנה, מאן, בן השמונים הלך לעולמו. הסיפור הקצר הטוב ביותר של צ'כוב, לפי דעתו הוא "סיפור משעמם" (שתורגם בעברית להיות משום מה "מעשה משעמם"). הסיפור עוסק בפרופסור לרפואה, רם דרג ומעלה, ניקולאי סטפנוביץ', בערוב ימיו. מאן תוהה, איך צ'כוב, בן העשרים התשע, כה מיטיב לתאר את הזיקנה ומאבקה עם המוות. הוא תולה זאת בשחפת שצ'כוב שחלה בה. אין קשר, לפחות לא קשר ישיר בין מחלתו של צ'כוב לבין כתיבתו על המוות. בכתיבת הסיפור עוד נותרו לו, חמש עשרה שנות חיים. אולם, אפילו בשנת חייב האחרונה שבה כתב את "גן הדובדבנים", התעקש להנחות את סטניסלבסקי שזו קומדיה ולא דרמה. המאמר של מאן מעיד יותר על ימיו האחרונים הוא מאשר על יצירתו המדהימה של צ'כוב. לדעתו של מאן, הייאוש של ניקולאי סטפנוביץ', מקורו בהעדר תפיסת עולם כוללנית וברורה. תפיסה כזאת היא ניגוד גמור וסתירה לאומנות של צ'בוב, שסבר שאל לה לספרות טובה להיות "מגויסת" לטובת רעיון פוליטי, חברתי או פילוסופי כל שהוא. על הספרות להיות נתח  של החיים ותו לו. ניקולאי סטפנוביץ' מתקשה להשלים, כמו כל אחד ואחד, עם המוות. בתפיסת עולם כזו אוחרת, אין מזור. עד כמה הדבר מפתיע, נדמה שהסיפור נכתב אתמול. דעתו של ניקולאי סטפנוביץ' על ספרות בת זמנו ברוסיה של סוף המאה התשע-עשרה, לא שונה מדעתו של דן מירון על הספרות העברית היום. הפרופסור הדגול, מבכה גם את העדר העניין של בני זמנו במדעי הרוח בכלל, כאילו היה ראש החוג לספרות עברית בירושלים. 

וסילי גרוסמן

לא רק מאן, רבים אחרים מזכירים את ה"סיפור המשעמם." ב"חיים וגורל" של וסילי גרוסמן, אימו של שטרום, מדען יהודי, כותבת לו מכתב אחרון, טרם מותה, כדבריה, מתוך הגיטו של ברדיצ'ב. היא מספרת, בין היתר, שבין הדברים המועטים שלקחה עמה בהליכתה לגיטו היה ה"סיפור המשעמם" של צ'כוב. גרוסמן העריץ את צ'כוב, ועל אף הניגוד, גם את טולסטוי. הוא ניסה לכתוב דרמה רבת היקף על השואה ועל הגנת סטלינגרד, בפרקים שכל אחד ואחד מהם הוא כעין סיפור קצר של צ'כוב. 

אימו של שטרום, רופאה גם היא, אף שיודעת על המוות הצפוי לה בתוך שעות או ימים, על אף תלאותיה וכפחדיה, מקבלת את הצפוי לה בפחות ייאוש מניקולאי סטפנוביץ'. גדולתו של גרוסמן, היא ביכלתו לתאר את ההולכים למותם, בגיטאות, בתאי הגזים ובמלחמה העקבוה מדם בסטלינגרד, בחייהם עד הרגע האחרון, ולא רק במותם.  

העולם שאבמה מצא

כל כתבה שניו יורק טיימס מפרסם ובה קצה של ריח שמקדם את התכנית האנט-ציונית, בצד התבטאויותיה של ח"כ זועבי, ואוהבי ישראל מסוגה, זוכה בהארץ לפרסום נרחב למאמרים חשובים מזה, אין זכר בהארץ. הנה כמה קטעים ממאמרו של פול קרוגמן היום. אם נחליף את ההתיחסות ל"תהליכים" של אובמה בענייני כלכלה, ב"תהליך השלום", אולי נלמד דבר מה על ברק חוסיין אובמה. אגב, קרוגמן, חתן פרס נובל, הוא ליברל שמאלי טהור.

פול קרוגמן

הסיבה המרכזית שמר אובמה נמצא במצב של היום היא שלפני שנתיים הוא לא הייה מוכן לאמיתו של דבר, לעסוק בעולם כפי שאמור היה למצוא. נראה שעדיין אין הוא מוכן לכך.

במבט לאחור השורש של דיכאון הדמוקרטים נעוץ בדרך שבה מר אובמה רץ לנשיאות. שוב ושוב הוא הגדיר בעיות אמריקה כבעיות של תהליך ולא של מהות -- אנחנו בבעייה כיוון שמי שהיה בשילטון לא היו אנשים שדעותיהם גרועות, אלא כיוון שהמחלקות של בעלי עניין ופוליטיקה מנעו מאנשים טובים מלהתאחד ולפתור את הבעיות.

אבל השאלה האמיתית היא האם מר אובמה יכול לשנות מנגינתו כאשר הוא נתקל בסערת בעלי העניין, שכל אחד ואחד שזכר את שנות התשעים ידע שתבוא. הוא ידע לרומם -- אבל האם הוא יודע ללחום?

עד עכשיו התשובה היא לא.

מתחילת הממשל מה שמר אובמה היה צריך לעשות הוא להילחם בעד תכנית כלכלית שמתאימה לממדי המשבר. במקום זאת הוא נשא ונתן עם עצמו, טרם היגיע לשלב של משא ומתן עם הקונגרס, והיציע תכנית שהייתה בבירור בלתי מתאימה מתחילתה ויתר על כן אחרכך הרשה לצמצם את תכניתו עוד יותר בלא למחות. והכישלון לפעול נמרצות בכלכה הוא הסיבה למפלה בבחירות מחצית הקדנציה.

קרוגמן מסיים את מאמרו במילים אלה:

אין חשיבות לכל אלה אלא אם כן הנשיא ימצא בתוך עצמו את היכולת להשתמש בכוחו ולנקוט עמדה. והסימנים לכך אינם טובים. 

האישה באפור

רוג'ר כהן הפרשן של ניו יורק טיימס, חביבו של הארץ, ביקר במפגש על ביטחון בקנדה, שבו השתתף גם אהוד ברק, הזדעזע מהדגש על ... ביטחון. הוא נבהל מהרצינות הרבה שהעולם המערבי מתייחס לנושא זה. הוא מפחד שהקונגרס החדש עוד ידחוף את אמריקה לצעדים של ממש נגד איראן. לפני זמן לא רב, סעד לארוחת בוקר עם נשיא איראן, והשתכנע שאין להתיחס ברצינות לאיומיו של אוהב ישראל זה. בעבר כהן גם ניסה לשכנע את יוצאי איראן בארה"ב שאיראן של היום טובה ליהודים.

נזכרתי במכתב של ג'וסף אפסטין לניו יורק טיימס באוגוסט השנה שבו הודיע לעיתון על ביטול המנוי שלו. אפסטין נחשב לכותב מסות, אולי הטוב באמריקה. בעבר היה עשרים וחמש שנים עורך של אמריקן סקולר. אף שהוא כותב בקומנטרי ובאכסניות דומות, לפעמים אפשר למצוא את מאמריו גם בסלייט ובשכאלה. פורווארטס, השריד של העיתון היידי הידוע, תאר את אפסטין כאיש החכם ביותר בארצות הברית שיודע גם לכתוב. כך  התחיל אפסטין את מכתבו לעיתון המכובד:

"נהגו לכנות את הניו יורק טיימס הליידי באפור של העיתונים באמריקה. הכינוי רמז על ממלכתיות כל שהיא, על תודעת אחריות, על חזקה של מעלה ושל המידה הטובה. אבל הליידי באפור רחוקה מהיות הגברת הגדולה שהיית פעם. זה שנים שמרבה בקוסמטיקה, בשפתון כבד, בצבע מתחת לעיניים, משתמשת בחזייה מלאכותית, ומשקשקת בעקיביה הגבוהים. הפכה במקצת -- אולי ביותר מכך -- זונה, המזנזת אחרי הנוער שמתימרת להיות אתו. נשבר לי מהחתיכה הזקנה; אחרי 50 שנים החלטתי לתת לה דרור."

כתב לניו יורק טיימס, אבל אולי נתכוון להארץ, מי יודע.

הפוטש נגד ברק

בשנתיים אחרונות העיתונות והתקשורת תוקפים בחריפות את אהוד ברק, בלא שעשה מעשה או מחדל כל שהוא שיש בהם ערך "חדשותי." יש אמנם פרטים וקבוצות שונות שברק הוא כצנינים בעיניהם, מורדי העבודה, אהוד אולמרט שברק גרם לפיטוריו ומקצת מן הימין הקיצוני שנוח לחבוט בו, בשל מאמצי השלום, אולם אין ביכלתם של אלה לשלוט על כל התקשורת והעיתונות. לזה דרושה דבקות במטרה, קשרים וכסף רב. העיתונות מזמן זנחה את עקרונותיה ופועלת כבובה מכנית לפי אינטרסים של אחרים. 

אחרכך בא מסמך גלנט. על אף רמיזות הולכות וחוזרות קשה להניח שהזיוף והצגתו בתקשורת הם פרי בוסר של הרמטכ"ל או קבוצה של ידידיו. גם כאן התחכום מעיד על אינטרסים חזקים יותר. התנגדותו של היועץ המשפטי לועדת בריק והימנעותו ממסירת חומר החקירה למבקר המדינה, אף הם מרמזים על התערבות אדירת כוח של הונושילטון. 

עתה באה ההתקפה של שני האהבלים, פואד ועיני. שניהם כידוע סוציאליסטים דגולים שמנעו העלאת שכר מינימום, אכיפה של חוקי עבודה ומשמשים בעלי ברית נאמנים לקפיטליזם החזירי של שטייניץ ונתנייהו. לעיתונות ולתקשורת שכל כך נלהבים לתקוף את ברק, אין אפילו שאלה תמימה באשר למועד ההתקפה של ענקי הרוח האלה. גם כאן ככל הנראה פועל אינטרס רב עצמה. 

ייתכן שהגנתו של ברק על בית המשפט העליון ועל מעמד היועץ המשפטי הם הסיבה לכל אלה.

אנטישמיות -- האופיום של הלמדנים

רות ויסה היא פרופסור לספרות יידיש ולספרות השוואתית באוניברסיטת הרוורד. היא נולדה בצ'רנוביץ ברומניה (היום אוקראינה) לאחר שהוריה ברחו לשם מווילנה ב-1940. ב-1941 המשפחה באה לקנדה. טרם בואה להרווארד, ויסה לימדה במקגיל ובאוניבסיטאות אחרות. במאמר בקומנטרי ("האצבע המאשימה של האנטישמי"), היא כותבת שהאנטישמיות היא תופעה מדינית שמטרתה לסייע פוליטית למשתמשים בה. הציונות סברה בין היתר, שמדינה של יהודים תסלק את האנטישמיות מן העולם, אולם לא כך קרה.

היטלר, שלא כדעת רבים, לא המציא את האנטישמיות הרצחנית, אלא השתמש בה כדי לעלות לשילטון. כך גם סטלין בערוב ימיו, סבר שאנטישמיות תשפר את התמיכה בו. היום רבים בין המוסלמים הולכים בעקבותיהם. השנאה של איראן לישראל וליהודים והכחשת השואה, הם כלי פוליטי, שמטרתו ליצור אהדה בעולם הערבי הסוני, שלרוב הוא חשדן כלפי האירנים. תורכיה בשימוש באנטישמיות הולכת בעקבות איראן ואכן זוכה בתמיכה של התורכים מחוץ לרצועת החוף המערבית. 

מה שקרוי השמאל כדרכו תומך בנושאי דגל טוטליטריים, שלכאורה יש להם כוח. השמאל של אלה הרואים עצמם למדנים, בדומה ליחסי זוגיות בין פרטים, מוקסמם מכוח. הלמדנים, כפי שכינה אותם ג'ולין בנדה, לפני מלחמת העולם השנייה, בגדו בערכי המערב, אחריו ריימונד ארון כתב על הזדקקותם לאופיום רעיוני. היום השמאל מחבק את האיסלאם הקיצוני. בארה"ב, על אף שמספר היהודים שווה בערך למספר המוסלמים, מספר הפגיעות על רקע גזעי, גבוה פי שמונה לגבי היהודים מאשר לגבי המוסלמים. אף על פי כן, השמאל זועק, "איסלמו-פוביה", ולא מזכיר את האנטישמיות. חבילות הנפץ האחרונות נשלחו לבתי כנסת בשיקגו. הכל דיברו על טרור, והכל שכחו שהטרור הוא נגד יהודים.