מנין הריכוזיות?

חברת כנסת שלי יחימוביץ' נלחמת בריכוזיות ובשכר הבכירים וטוב שכך עושה. אולם כדאי לבחון את המקור של הנגדעים האלה. הריכוזיות במשק איננה תוצאה של גורל, או אלהים, או שטן, או כשרון הטייקונים אלא תוצאה של מדיניות מכוונת של ממשלות ישראל ושל בנק ישראל. בעשרים השנים האחרונות עשרות ואולי מאות מליארדים שקלים הועברו מהעניים לעשירים. האוצר נלחם מלחמת חרמה בשכר. הוא מצמצם את התשלומים למקבלי קצבאות. מביא עובדים זרים, שמספרם עתה גבוה פי שתים מהממוצע במדינות או.אי.סי.די. האוצר נלחם נגד שכר מינימום. אין שום מדינה בין מדינות האו.אי. סי. די שבה האי שיוויון גבוה כמו בישראל, כולל מדינות כמו צ'ילי ואסטוניה. 

העברת הכנסה מעניים לעשירים יוצרת אצל המקבלים עושר אדיר ובו הם מגדילים את שליטתם במשק. כאן גם מקור השכר של הבכירים. אלה כקבוצה, כמעמד, טוענים אנחנו אלה שבשתדלנות אצל הפקידים והפוליטיקאים גזלנו מהעניים והעברנו לכם את העושר הזה, האם לא מגיע לנו חלק קטן מזה?

הגידול המתמיד באי שיוויון ותוצאותיהם בריכוזיות ובשכר הבכירים אינם רק בעייה חברתית אלא מהווים גם כישלון כלכלי חמור. במקום להצליח בחדשנות וניהול מקורי של יזמים, כפי שאגב, גם דורש וול סטריט ג'ורנל, יוצרים הצלחה רק בשל טובות הנאה של הון ושילטון, וההסתמכות הוולגרו-מרקסיסטית על ניצול עובדים. 

בהקשר הזה מעניין גם לראות את המאבק של שטייניץ בתשובה ותמלוגי הגז. לכאורה שר האוצר רוצה להגדיל את שיעור התמלוגים של המדינה. נניח שיצליח, האם הכסף ישמש מטרות חברתיות כל שהן? בשום פנים ואופנן לא. האוצר, כדרכו בקודש יעביר את הכסף לעשירים, לא תשובה א' אלא תשובה ב'.

אוהבי השלום

עמירה הס ("מנופחי השרירים של אבו מאזן") כותבת על אספה של מתנגדים מכובדים לשיחות השלום שמי שהוא, ככל הנראה אנשי זרוע של הרשות הפלסטינית דאגו לפוצץ אותה. 

פתח נגד חמס ברמאללה

אפשרות של שלום מעוררת חיל ורעדה אצל רבים. עלי אבונימה, בנו של שגריר ירדן באו"ם לשעבר ובעל הבלוג "אינטיפדה אלקטרונית", כותב אופ אד (op-ed) בניו יורק טיימס ולפיו שלום בין חמאס לפתח צריך להקדים את שיחות השלום בישראל. כך גם טענו ככל הנראה מארגני האסיפה ברמאללה. לשמאל האנטי ציוני בישראל ולתומכים אחרים במדינה דו לאומית אפשרות של שלום היא חלום זועה שיש בו גם נזק כספי, שלא לדבר על חיים רמון שגלימת השר המנשק מתרחקת ממנו. 

הרשות הפלסטינית, כמוה כירדן, מצרים והרבה מדינות אחרות מתקשה להתגונן במשחקי דימוקרטיה מפני חמס, תנועה שטרור רצחני חרוט על דגלה. אף שחמס בפרסומיה והצהרותיה מתכוונת לפגוע ביהודים, למעשה היא רצחה יותר ערבים מיהודים. היא מקבלת הוראות מאירן וסוריה שמוכנות להילחם נגד יהודים עד לפלסטינאי האחרון. פיזור הפגנות של תומחי חמאס ברמאללה בסגנון פלוגות הפועל של אבא חושי לא יזיק לאיש.

למתבונן ממארס או מכוכב אחר חילוקי הדיעות בין הצדדים למ"מ נראים קטנוניים שאפשר לגשר ביניהם בנקל. ייתכן ואובמה הוא מתבונן כזה. ההפגנות ברמאללה ובמקומות אחרים נגד השיחות מעידות שיש כאלה שלא מתרשמים מהפרשנים למיניהם. אולי יש מקום לאופטימיות מה.

קשיים בחיזוי

פרופסור שלמה אבינרי ("מסקנות ראשונות עם נסיגת צבא ארה"ב מעיראק") איננו יכול לחזות את התוצאות של מלחמות עיראק ואפגניסטן. אף על פי כן הוא טוען שמלחמות אלה נכשלו. איך הוא יכול דעת? אפשר שהתוצאות, שאיננו יודע לחזותן, יוכיחו דווקא את ההיפך.

כמו שהערבים, או המוסלמים, או להבדיל הנשים, אינם "אותו הדבר", כך גם השיעים. השיעים הערבים בעיראק אינם רואים עצמם חלק אינטגרלי של השיעים הלא ערבים, הפרסים באירן. שהמחלוקות בין השיעים, הסונים והכורדים בעיראק הן חמורות, אולם שלושת הפלגים משוכנעים שעיראק צריכה להישאר מאוחדת ובסופו של דבר יגיעו להסכמה. עיראק אמנם איננה שווייץ, אבל החופש בה גדול יותר מאשר אצל שיאני הדמוקרטיה בעולם הערבי כמו מצרים וירדן. החופש בעיראק מאיים יותר על איראן מהסנקציות מבית המדרש הסינו-רוסי. 

גנרל פטראוס הצליח בפרץ (surge) בעיראק, בשילוב של טקטיקה של סיירות וכוחות מיחדים, בריתות ושוחד של ראשי חמולות. אין סיבה שלא ינחל הצלחה דומה באפגניסטן. הקלטות הפתטיות של זאהירי ובין לאדן מעידות שאל קאעדה מתחרה עם נסראללה על מקומות מסתור.

רובוט באפגניסטן

מדינה כפי שאנו מכירים אותה הוא תוצר חדש. עוד בימי הבינים המאוחרים, כל זמן שוואסאל המשיך להיות נאמן למלך צרפת, היו נתיניו "צרפתים", ברגע שהחליף את מלכו במלך גרמניה, הפכו "גרמנים" בלא שום מחאה. גבולות של המדינות אכן נקבעו על  ידי כוחות אימפריאליסטיים או אימפריאליים. כך קמו הרבה מדינות במזרח התיכון, אולם לא רק שם. כך נעשתה חלוקת אירופה המזרחית והמרכזית אחרי מלחמת העולם הראשונה. פרט להשקפת עולמם של תנועות לאומיות קיצוניות מעולם לא הייתה זהות בין לאום ומדינה, כפי שפרופסור אבינרי חפץ. 

היו הבדלים רבים בין מדיניות קלינטון, בוש ואובמה, אבל למרבה הפלא, אצל שלשתם היה קונצזוס בין דמוקרטים ורפובליקנים על מדיניות חוץ. ארצות הברית אינה חוששת מלהשתמש בכוחה בהגנה על מה שהיא רואה אינטרס חיוני. למזלנו. 

קשה לחזות את תוצאות המלחמות האלה, אבל לא קשה לחזות את העולם בלא שהיו פורצות.

הארץ בערבית

הארץ ("שפת המדינה") תומך בתכנית משרד החינוך להגביר את לימודי השפה הערבית בבתי הספר. התכניות הפורמליות של משרדי החינוך מאז הקמתם, עוד לפני קום המדינה, כוונתן טובה אבל תוצאותיהן דלות. קשה להניח שתוצאת הגברת הערבית יהיו טובות יותר מאשר אלו של צמצומי הפערים למיניהם, שיפור הבנת הקריאה, חינוך לבטיחות בדרכים, וכיוצא בהם.

הציבור בישראל צריך להשתכנע שערבית היא חשובה. הדבר לא יכול להיעשות בדרשות או בהטפות מוסר אלא במעשים. בקנדה אחוז התושבים ששפת אימם צרפתית, דומה לאחוז תושבי ישראל ששפת אימם ערבית. שם בכ-40 אחוזים של משרות הממשלה הכללית נדרשת ידיעת שתי השפות כדי לעמוד במכרז. קשה להניח שהדבר אפשרי בישראל. רבני ש"ס רואים אפילו בדרישה לעברית רהוטה, התנכלות של הממסד החילוני לדת. 

אף על פי כן יש דברים שאפשר לעשותם. למשל להוציא מהדורת אינטרנט של הארץ לא רק בעברית ובאנגלית, אלא גם בערבית. הדבר יאפשר לערבים שרוצים בכך ללמוד דבר מה על ישראל לא ממקורות שבעיניהם הם שופרי תעמולה אלא מעיתון  שנכתב בשביל היהודים. איני יודע מה תהיה העלות של מיזם כזה ואם הכנסות מפרסום יספיקו לשם כך. אולם אפילו לא, ייתכן ותימצא תמיכה בין אין סוף הארגונים למען זכויות אזרח, או נגד ישראל, או שלום וביטחון או אפילו הממשלה. כל הזמן הכל מתלוננים על הסברת ישראל. הארץ בערבית, אף שהעיתון תומך באנטי ציונים ומתנגד לממשלה, יהיה טוב להסברה. הוא גם יעלה את רמת העיתון כיוון שלא יסמך רק על כתביו שאינם דוברי ערבית, אלא יקבל תגובה מידית מהפלסטינים עצמם.

גם נן גוריון היה שמאל

כותרת מאמרו של פרופסור שטרנהל ("רק כוח יעצור כוח") לקוחה ממילונו של הימין. הוא מחלק את העולם בחלוקה גסה לשנים ימין ושמאל. כל אחד מהם הוא מסה אחידה. השמאל הם הטובים והימין הרעים.

השמאל הקים את היישוב היהודי בארץ ישראל, את התנועה הקיבוצית, את מדינת ישראל. מנהיגיו, ברל כצנלנסון, דוד בן גוריון, וחיים אלזרוב, הם בעיני השמאל האנטי ציוני, פשיסטים גזענים. לקרוא לאלה ולאלה שמאל בנשימה אחת בא להסתיר את האמת.

השמאל האנטי ציוני, אשר לא מצא אוזן קשבת אצל הציבור בישראל, מחפש לעצמו עוגן הצלה באוניבסיטאות בטענה של חופש אקדמי. לאמיתו של דבר הוא לוחם לפוליטיזציה של האוניבסיטה ולעיסוק באקטואליה לפי השקפת עולמו. יתר על כן רמת  עבודתו האקדמית היא מתחת לסטנדרד הנמוך ביותר. חבריו זוכים לפרסום רק בשל היותם תופעה מוזרה של מומר להכעיס -- ישראלי הדורש את פירוק מדינתו. אני משוכנע שאין זאב שטרנהל נמנה עליהם.

השמאל האנטי ציוני הוא גם נגד השלום. הפלסטינים לא מעניינים אותו. לא כל שכן שיוויון חברתי וכלכלי במדינת ישראל

איני יודע איך הם זכו במשרותיהם, אולם זכותו של הציבור לדרוש שמינויים באוניבסיטאות יהיו על בסיס שהן עצמן קבעו ולא בשיטת חבר מביא חבר. זכותו גם לדרוש סילוק פוליטיזציה ממוסדות להשכלה גבוהה. 

סיפורי סבתא

לדעת פרופסור מוטי גולני ("מה לזכור ומה לשכוח") קיים כעין סיפור, שהוא מכנה נרטיב, בלא בסיס משפטי או היסטורי, שמתאר את היהודים כקרבן ומקבילו אצל הפלסטינים מתארם גם כן כקרבן. הנרטיבים האלה ניתנים לשינוי פחות או יותר בהבל פה. מחליטים מה לזכור ומה לשכוח. חובה שנרטיב של היהודים יפנים שיש גם נרטיב לפלסטינים ולהפך. אם הנרטיבים יתנגשו זה עם זה, אוי ואבוי, תפרוץ בין הצדדים מלחמת גוג ומגוג.

ישעייהו ליבוביץ בצילום של ברכה אטינגר

המילה נרטיב, סיפור, הוא מונח שנשתרש בביקורת ספרותית וטקסטואלית בזרם המבני, הסטרוקטוראלי. ז'אן פרנסואה ליוטרד, כתב עבודה לפי הזמנת ממשלת קוויבק ובה נתקבש לבחון את השפעת התקשורת המדרנית על המדע המודרני. העבודה יצאה לאור ב-1979 בשם "המצב הפוסט מודרני -- דו"ח על ידע La condition postmoderne - rapport sur le savoir ". אף שליוטרד עצמו הסתייג ממסקנותיו בו, הספר היה ונותר מסמך יסוד בהגדרת הפוסט מודרנה. ליוטרד טען בין היתר שהסיורים הגדולים, מטה נרטיבים, שירשנו מהרנסנס כגון תבונה, התקדמות, וכאלה שנוצרו מאוחר יותר, כמו מרקיסיזם ופרוידיזם התמוטטו. המטה נרטיבים האלה אינם מייצגדים אמת מחלטת בבחינת ראה וקדש. מושג האמת הוא בעייתי גם כן. הוא טען שמוטב לבחון סיפורים קטנים יותר. ליוטרד עסק גם באומנות, בין היתר בעבודתה של הישראלית-הצרפתייה ברכה אטינגר.

מכל מקום איש לא טען, אף פעם, אפילו האדוקים בפוסט מודרניסטים, שבישיבת וועד חוקרים ציוניים ואנטי ציוניים אפשר להחליט על "נרטיב" יהיה איזה שיהיה. כדאי שהפרופסורים יקבלו הדרכה מתלמידיהם, שמהם היו אמורים להשכיל, לפי פרקי אבות, יותר מכולם. הם יכולים כמובן להמשיך ולכתוב בהארץ.

חנה ארנדט

תום שגב סוקר את הביוגרפיה של חנה ארנדט שרק עכשיו תורגמה לעברית.

מפקדי יחידות המשטרה המיוחדות שעסקו ברצח יהודים בצמוד לארמיות הוורמאכט, האיינזאצגרופן, היו כולם בעלי השכלה גבוהה, משפטנים ורופאים, לאחדים מהם היה תואר שלישי במשפטים. כאשר הועמדו לדין לאחר המלחמה הם לא הכחישו את הרצח ההמוני ולא התחרטו  עליו. כך נהגו גם מקצת מפקדי הצבא הבכירים, כמו המרשל מאנהיים. 

לפי ההיסטוריה המקובלת, הכל היה בגרמניה טוב, עד שבא היטלר מפלנטה אחרת יחד עם חבר מרעיו. אחרי שהיטלר סולק, הגרמניה היא "אחרת" והכל טוב. חנה ארנדט כמוה כרוב חוקרי השואה בישראל קיבלה פחות או יותר את התמונה הזאת. כאשר יצא ספרו של דניאל  יונה גולדהן, "תליינים מרצון בשירות היטלר" פרצה מהומה גדולה, ממסד השואה התנפל עליו בגלל שהוא קושר את השואה לאנטישמיות. אנטישמיות זו אמצאה של הפולנים. איך אפשר לקשור אותה לגרמניה התרבותית?

תמונת גרמניה טרם השואה הייתה לחלוטין שונה. בשנות העשרים הייתה בגרמניה תנועה המונית ימנית רדיקלית שבבסיסה עמדה אנטישמיות חסלנית. לתנועה היו יסודות אינטלקטואליים מוצקים. השתייכו איליה מיליון (!) סטודנטים. כאשר היטלר הופיע בתחילה התנועה הזאת התייחסה אליו בספקנות. הוא נראה להם המוני מדי, והאנטישמיות שלו לא טהורה מספיק. הם ראו בה גרסה אוטסטרית. עם הזמן, בשל הצלחותיו הפוליטיות הם הצטרפו אליו בהמוניהם. מתוכם צמחו הקדרים של האס.אס ורוצחי היהודים. משם באו גם מפקדי האיינזאצגרופן. 

אייכמן - הבנליות של הרשע

האנטישמיות החסלנית לא הייתה תוצאה של מלחמת העולם הראשונה. אגב, המילה אנטישמיות היא חדשה למדי וחסלנית במהותה. עוד בתחילת המאה התשע עשרה דברו על שנאת יהודים. המילה אנטישמיות באה להמחיש את הגזע שיש לכלותו. יש אירוניה בדבר, שהרצל חזה את המדינה בשל האנטישמיות האוסטרית והגרמנית ולא בשל משפט דרייפוס כפי שמקובל לחשוב. ב-1894 כאשר הרצל סקר אותו, כולם היו משוכנעים, גם הרצל, באשמתו של דרייפוס. רק אחרי שנתיים התחילה הסערה והמחאה, אחרי פרסום מדינת היהודים. באותו הזמן גם ניטשה גידף את האנטישמים שרוצים להשמיד את היהודים. יוהאן גוטליב פיכטה 1762-1814 שהימין הרדיקאלי ראה בו את מורו, היה ממניחי היסודות ללאומיות ואנטישמיות גרמנית.

חנה ארנדט לא הבינה דבר וחצי דבר בעליית הימין בגרמניה. מעניין שרק אחרי המלחמה, בביקורה בגרמניה נדהמה מהאנטישמיות שנתקלה בה. היא הייתה אכולת שנאה, לאוסט-יודן ובשל כך כתבה מה שכתבה על היודנרט. היא המעיטה ברשע וטבעה את הביטויי "הבנאליות של הרשע." קשה להבין איך אדולף אייכמן סימל בשבילה את הביטוי הזה. היא הגנה עד הסוף על היידגר, מאהבה הנאצי. 

קשה  להבין איך זכתה להערכה כאינטלקטואל. הביוגרפיה שיצאה לאור בישראל היא ישנה למדי. מחקרים חדשים יותר בודקים את מה שעשתה באור אחר.

חופש דיבור

בישראל מותר לדרוש את פיטורי הממשלה וסילוק אלופי צה"ל. מותר לדרוש את סילוק המדינה והקמת קריקטורה דו-לאומית במקומה. מותר לכתוב דברי איוולת בעיתון, ולסתור אותם בדברי איוללת חמורים מהם למחרת. מותר לקרוא את "מיין קאמפף" ואת אומנת החמאס. מותר לצטט מכחישי שואה ואת נשיא אירן. מותר לדרוש טרנספר של ערבים. מותר לדרוש את החלפת חוק השבות בזכות השיבה. מותר לבקר שופטים. מדוע? הכל בשם חופש הדיבור.

אבל תודה לאל לא הכל מותר. אם מי שהוא קורא, מסיבות טובות או לא, לפיטורי מרצה או פרופסר, מיד אחוות הוועדים בשמות שונים ומשונים מתייצבת כנגדו בשצף קצף. איפה הדמוקרטיה?! מקארטיזם! פשיזם! מדוע שר החינוך לא מתערב? לפטר אותו! אנו חברי הוועד של פרופסורים מדרגה ז' נעשה הכל כדי למנוע שקיפות במינויים! השיטה של חבר מביא חבר היא קדושה! לא ניכנע לימין המתלהם!

עיתון צה"לי

שלושה מתוך המאמרים והדיעות של הארץ, מוקדשים היום לצה"ל.

במאמר מערכת ("אתגרי הרמטכ"ל העשרים") האלוף גלנט מתבקש להחזיר את אמון הציבור לצה"ל. לציבור, לפחות לפי הסקרים, יש את מלוא האמון לצה"ל. להארץ אין. איני חושב שהמשימה להחזיר את אמון הארץ היא חשובה. יהיו כאלה שיאומרו שדווקא טוב שלמעסיקיו של אורי בלאו, הנמלט, לא יהיה אימון בצה"ל. מכל מקום זו משימה בלתי אפשרית -- mission impossible 

נחמיה שטרסלר ("צו פרישה לקריאה שנייה") מתלונן על תנאי הפרישה של קציני צה"ל. ממש גניבת כסף מהטייקונים. צריך אולי להפריט את צה"ל, למנות חברת סחר אדם מקורבת במקום אגף כוח אדם, ולמנוע אפלייה, להביא קצינים מתיילנד.

פרופסור יגיל לוי ("הזנחה תקשורתית") טועו לזכותה של העיתונות לבחון את

"... מבנה הכוח ותורת לחימה, הגישה לאופן השימוש בכוח, מודל הגיוס העתידי לנוכח הירידה בשיעורי הגיוס, תפקיד הצבא בשיטור בגדה המערבית לנוכח נסיגות ופינויים עתידיים, ועוד. ..."

ההתעלמות מהידיעות העמוקות של העיתונות במנה הכוח ובתורת לחימה היא אסון לרייטינג. ההתעלמות מדברי איוולת של פרופסורים שאיש לא יודע איך מינו אותם היא מקארטיסטית ופשיסטית. 

 

תפילות לכישלון

כל "ניצחון" של נתניהו הוא ניצחון פירוס. כל מפלתו היא -- ללקק את השפתיים -- כמפלת נפוליאון בבורודינו. הוא מזגזג. אינו יודע להחליט. משנה דעתו. -- אלה הן מקצת המחמאות שהארץ מחלק לראש הממשלה בכל יום ויום. עכשיו עם תחילת המשא ומתן הישיר מתחיל תור הספקולציות והפרשניות. הוא יכשל עוד לפני תחילת המשא ומתן. הוא חייב להקפיא את הבנייה ולא, אבו מאזן יסתלק. הקואליציה שלו תתפורר וכך הלאה. הכל בביטחון רב, כאילו כתבי העיתון וכותבי מאמרי המערכת יודעים הכל. לאמיתו של דבר, יכלתם וגדולתם כבר נתגלתה במסמך גלנט. פעמיים ביום הופיע סיפור חדש שסתר את אלה של אתמול. לפטר את הרמטכ"ל, להשאיר אותו כדי לפגוע בברק, לסלק את גלנט כיוון ששכניו חושבים אותו כוחני, לחכות, לא לעשות כלום, לסלק את הביטחוניסטים, לא להגיב בלבנון ועוד ועוד. 

אף שייתכן שסיכויי המו"מ עם הפלסטינים אינם מזהירים, הם טובים יותר ממה שנביאי הארץ חוזים.

• המאפיינים של ההסדר פחות או יותר ברורים. הם דומים להסכם של ביילין ואבו מאזן.
• אובמה למד את מגבלות כוחו. הוא יודע עד כמה אפשר ללחוץ על הצדדים, בלא לסלקם הביתה. הוא גם הגיע למסקנה ששלום בין הצדדים הוא מעשי וחשוב יותר, יכול להיות השג שיביא לבחירתו מחדש, לכן דרש לסיים את התהליך בתוך שנה.
• מיטשל הוא מתווך מוכשר ויכריח את הפצינטים לשמר על סודיות ולהתרחק מהדלפות ותקשורת.
• אבו מאזן אולי לא רוצה שלום, אבל רוצה לשלם משכורות לעובדיו, הדבר הזה חשוב יותר משנאת היהודים.
• לרוב הערבים נמאס מהפלסטינים. הם רוצים סוף כל סוף קצת שקט.
• נתניהו רוצה להיות פרו-אמריקני. ליתר ביטחון גם ברק מנדנד לו בלא סוף. יתר על כן, משבר חדש יכול להיות שיכריח אותו לקואליציה עם לבני, ששונאת אותו עוד יותר מהארץ. ליברמן גם מחכה בפתח ואפשר שיגרום לבחירות שבהם יפלג את הליכוד. שלום יפתור אותו מכל הצרות האלה.
• אינני יודע מה קורה אצל הפלסטינים. בשל הבורות של התקשורת אני יודע על כך פחות מאשר על המצב הפנימי בעיראק. אולם נדמה לי, שרוב הפלסטינים רוצים שקט גם כן. 

אולי המצב לא כל כך רע. השלום הוא חשוב מאד בעיקר כיוון שיפגע בשמאל האנטי ציוני, שהוא לאמיתו של דבר יודיאו צנטרי, שונא ערבים ומעריץ את הקפיטליזם החזירי.

F-35

האוצר רואה בתקציב כלי מרכזי להעברת הכנסות המדינה מהעניים לעשירים. בשל כך, כל סכום שהמדינה משתמשת בו לצרכים אחרים בעיניו כאילו נגנב מיקיריו הטייקונים. האוצר מבקש איפוא "לבחון" את החלטת משרד הביטחון וצה"ל לרכוש מטוסי אפ-35 במחיר של כ-150 מיליון דולאר למטוס. יהיו מניעי האוצר כפי שיהיו, הרכש הזה  אכן לבחינה.

פיתוח אפ-35 שבר את כל השיאים בחריגות מהתקציב ובאיחורים בהשלמתו. הפרויקט נתקל בביקורת חריפה בקונגרס ובעיתונות. בתחילת השנה שר ההגנה גייטס העביר מתפקידו את מנהל הפרויקט מטעם חיל האויר האמריקני ומינה גנרל אחר במקומו.

יש גם שתוקפים את ביצועי המטוס. אפ-35 היה אמור להיות מהיר וזול והפך זחלני, כבד ויקר. הטווח, כ-2200 ק"מ בלא תדלוק , הוא קצר מדי. לפי מחקרי חברת ראנד שהודלפו והוכחשו, במשחקי מלחמה עם מיצרי טייואן כסביבת משחק, המטוסים הושמדו על ידי מטוסים סיניים עכשיוויים מתוצרת רוסית. 

בריטניה, איטליה, הולנד, קנדה, תורכיה, אוסטרליה, נורווגיה, ודנמרק משתתפות עם ארצות הברית בייצור המטוס. ישראל איננה נמנית עליהן. תורכיה אמורה להיות בין אלה המרכיבים את המטוס בשטחה. אחרי מאמצים מרובים, ככל הנראה, לוקהיד מרטין היצרן הסכים למקצת חימוש מתוצרת רפא"ל ותע"ש ואולי גם לקסדת הטייס של אלביט במטוס שישראל תרכוש.

התשובה הרוסית לאפ-35 היא סוכוי פאק אף.א  Sukhoi PAK FA  Перспективный авиационный комплекс фронтовой авиации--Perspektivny aviatsionny kompleks frontovoy aviatsii -- Future Frontline Aircraft 

מטוס מדור חמישה לפי הטרמינולוגיה הרוסית. יש שמעריכים שמטוס זה טוב הרבה יותר ממקבילו האמריקני.

המטוס הרוסי מיועד גם למעין מיזם משותף עם Hindustan Aeronautics Ltd HAL עבור חיל האויר ההודי. לרוסים מודל עסקי שונה מזה שלאמריקנים, התכן שלהם הוא פתוח. המטוס בנוי כך שהלקוח יכול לבחור לעצמו מערכות (אוויוניקה, תקשורת, לוחמה אלקטרונית, אלקטרו-אופטיקה, חימוש, מחשוב) כרצונו בלא להיות תלוי ביצרן המטוס. ישראל מספקת להודו מערכות מוטסות רבות.

יתכן שזו חלופה שכדאי לבחון אותה.

תורם חכם

פרופסור חיים גנז, לפי דיווחו בהארץ ("שני סיפורים אקדמיים") כתב פמפלט פוליטי על חוק השבות והפליה לטובה בהגירת יהודים לישראל. הוא ופטרונו, דיקן הפקולטה הפרופסור אריאל פורת, סברו שהפמפלט הוא מאמר אקדמי שראוי לפרס. אף שהסכימו לפחות בשתיקה -- הכל לפי הנכתב בהארץ -- שמדובר בהבעת דעה פוליטית.הפמפלט הוא אקדמי לא בשל תכנו אלא בשל רמת טיעוניו שלעומקם לא חדרתי. את הפרס היה אמור לשלם תורם, שבתמימותו ביקש שבשנה הבאה ינתן הפרס למי שדיעותיו ימניות. הדיקן סרב להתחייב, כיוון שאין ביטחון ברמת טיעון נאותה של כאלה בשנה הבאה. נזכרתי בעורך עיתון, "ימני" למדי בדיעותיו, שהיה גם ידיד של גרשום שוקן עורך הארץ, שטען בבדיחות דעת שאין "פשיסטים מכשרים".

חוק השבות והקונספט של המדינה היהודית (נושא ל"מאמר אקדמי" חדש של פרופסור גנז) הם עניינים חשובים לדיון פוליטי. בתחילת ספטמבר הם גם יהיו חלק משקלא וטריא של פוליטיקאים מאומות שונות, ביניהם הפרופסור למשפטים ברק אובמה. הפיכת דיון פוליטי לפסאודו-אקדמיה. לא מקדמת את הפוליטיקה ולא כל שכן את האקדמיה. שימוש במושגים כאפלייה, מוסר, טוב ורע וכיוצא בהם בלא לבחון אותם ושימוש בהגדרות מהמילון מפלגתי של האנטי ציונים עושה רק נזק לאוניברסיטה. טוב עשה התורם שקיבל את טיעוני החרם של עמיתיו של פרופסור גנז וביטל את הפרס.

אגב, בכתיבה על הקונספט של המדינה היהודית אולי טוב יעשה פרופסור גנז אם יעיין בסעיף 301 של החוק הפלילי התורכי. סעיף זה מגדיר את ה"תורכיות". הרכי מאז הפיאסקו התורכי של המשט תורכיה היא חביבה נערצת של השמאל האנטי ציוני.

אני מניח שהסמינר הבא באוניברסיטת יעסוק בתיאולוגיה ותנ"ך. נושאו יהיה המחדל בבריאת העולם בלא להיוועץ בארגוני זכויות האדם. המנחה ידרוש וועת חקירה של האו"ם.

עברתי על רשימת הפרסומים הקצרצרה של העורך דין חיים גנז. טוב תעשה אוניבסיטת תל אביב אם תאמץ את שיטת המינויים של מכון וויצמן ותסתלק מחבר מביא חבר. 

בתחבולות תעשה לך מלחמה

בשבוע של מסמך גלנט המילה 'ביזנטי' מזכירה לרוב לשכות כגון זו של הרמטכ"ל. ההקשר השלילי נשתרש במשך מאות בשנים בשל דעות כשל וולטר, גיבון ואחרים. אולם כפי שקורה הרבה פעמים, היסטוריה משנה פניה, המבט על האימפריה הביזנטית הוא חיובי יותר, ולימודיה בשנים אחרונות זוכות לפריחה של ממש. אני קורא ספר מרתק מאת אדוארד לוטוואק, “האסטרטגיה הגדולה של האימפריה הביזנטית". הספר פורסם בסוף השנה שעברה והמוציא לאור הוא בית ההוצאה של אוניברסיטת הרווארד. אף שהספר במובן מסוים הוא המשך לספר מוקדם יותר שעוסק באימפריה הרומית ושמתבסס על עבודת הדוקטורט של לוטוואק בג'ון הופקינס, הספר החדש עומד בפני עצמו ומעניין הרבה יותר. המחבר מנסה לענות על השאלה מדוע החלק המזרחי של האימפריה הרומית הצליח להתקיים עוד 1000 שנים אחרי שהשבטים הגרמניים כבשו את רומא. בניתוח מפורט של אמנות הלחימה, של השימוש בכלי קשת חדשניים, בחיל הפרשים ובשילוב כל אלה בדיפלומטיה בשלום, במצור ובקרב – כך מגדיר לוטוואק אסטרטגיה, שרדה האימפריה אלף שנים. הספר זכה לביקורות אוהדות עם הסתייגויות של היסטוריונים "מקצועיים" אחדים, אשר כדרכם תוקפים כאשר מאן דהו שואל שאלה מובנת מאליה שהוועד הפרופסיונלי שכח לשאול. אני נזכר במהומה שקמה בעקבות ספרו של דניאל יונה גולדהגן "תליינים מרצון בשירות היטלר".

לוטוואק הוא חוקר ומומחה לביטחון ומודיעין. הוא כתב 17 ספרים ועשרות מאמרים. דעותיו הם מקוריות ולא פעם מעוררות וויכוח עז. משאל דעת קהל האחרון בארה"ב מורה שרבע מהאמריקנים סבורים שאובמה הוא מוסלמי. לפני שנתיים כתב לוטוואק בניו יורק טיימס שלפי השריעה אובמה הוא מוסלמי כיוון שנולד לאב מוסלמי. באסלאם, האבהות קובעת את הדת. העובדה שהמיר את דתו לא משנה דבר פרט להיותו כופר. ליהודי אין בדברים הפתעה רבה. “ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא" (ערובין י"ט). ישראל שהמיר דתו נחשב לפושע, אבל לפושע ישראל. רבים זעמו על לוטוואק על מאמרו.

בסוף שנות התשעים לוטוואק כתב על "דת הבנקיזם", דת חדשה של נגידי הבנקים שהשטן בה היא האינפלציה. היום, אפשר שפול קרוגמן מסכים אתו.


לפני ימים אחדים ג'ורג' וויל פתר ככל הנראה את חידת אובמה. לדעתו אובמה הוא פרופסור פוסט לאומי. נזכרתי בשימוש אחר במילה פוסט. לוטוואק תיאר את המלחמות של ימינו בניגוד לאלה של העבר, פוסט-הרואיות. אף שלא לכך התכוון, ראה משט ... ועוד ועוד …

סמוך לצאת ספרו על האימפריה הביזנטית כתב לוטוואק בפוריין אפירס מאמר קצר (“קח אותי שוב קונסטנטינופול") על עדכני שלמד מהאימפריה הביזנטית (תרגום שלי – א.מ.):

1. מנע מלחמה בכל האמצעים, בכל מצב אפשרי, אבל לעולם פעל כאילו המלחמה תפרוץ בכל רגע. התמד באימונים והיה נכון לקרב בכל עת – בלי להיות נלהב אליו. היעד העיקרי של מוכנות לקרב הוא בצמצום הסיכוי לצורך בו.
   
   
2. אסוף מודיעין על האויב ועל דרכי חשיבתו ונתר את פעולותיו. המאמצים לעשות זאת בכל דרך אפשרית לא בהכרח יישאו פרי רב, אולם רק לעתים רחוקות יהיו לריק.
3. לחום בנחרצות, הן בהתקפה והן במגננה, אבל הימנע ממערכות, במיוחד מערכות גדולות, אלא אם כן הנסיבות הן נוחות מאד. אל תחשוב כמו הרומאים שראו בשכנוע רק עזר לכוח. אדרבה, השתמש במנת כוח הקטנה ביותר האפשרית כדי לשכנע את זה שניתן לשכנעו ולפגוע בזה שעוד לא ניתן.
   
   
4. החלף מלחמות התשה וכיבוש במלחמת תנועה – תקיפות בזק ופשיטות לשיבוש האויב, ואחריהן נסיגות מהירות. היעד איננו להרוס את אויביך, כיוון שאפשר ויהיו בעלי ברית של מחר. ריבוי אויבים יכול להיות פחות מסוכן מאויב אחד, אם אפשר לשכנע את הרבים להילחם זה בזה.
   
   
5. שאוף לסיים מלחמות בהצלחה בשינוי מאזן הכוחות. בעת מלחמה דיפלומטיה חשובה אפילו עוד יותר מבזמן שלום. דחה, כפי שעשו הביזנטים, את האמרה המטופשת, שברעום התותחים הדיפלומטיה משתתקת. בני הברית הטובים ביותר הם הסמוכים ביותר לאויב, כיוון שהם יודעים הכי טוב איך להילחם בו.
   
   
6. חתרנות היא הדרך הזולה ביותר לניצחון. כל כך זולה בהשוואה לעלויות וסיכוני המערכה, שחייבים תמית לנסותה, אפילו עם העיקש לכאורה באויבים. זכור: אפשר לשחד אפילו קנאי דת, כפי שהביזנטים היו בין הראשונים לגלות, כיוון שהקנאים יכולים להיות יצירתיים למדי בהמצאת סיבות דתיות לבגידה בערכיהם הם (“כיוון שבסוף ניצחון האסלאם לא ניתן לערעור, אזי …).
   
   
7. כאשר לא די בחתרנות ובדיפלומטיה ומלחמה היא בלתי נמנעת, השתמש בשיטות ובתחבולות שמנצלות את חולשות האויב, הימנע מלבזבז כוחות לוחמים, פורר בסבלנות את כוח האויב. אין מה למהר, כאשר האויב יושמד, מן הסתם אחר יתפוס את מקומו. הכל זורם ושליטים ואומות קמים ונופלים. רק האימפריה היא נצחית – אלא אם כן מכלה עצמה.

אמנם המאמר מכוון לאימפריות ולא למדינות קטנות (אף על פי שהשמאל האנטי ציוני והיודיאו צנטרי, כמוהו כאנטישמים מובהקים, רואה ביהודים ומדינתם אימפריה), אבל אולי גם החצר הביזנטית ובה לשכות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, תוכל גם כן ללמוד דבר מה.