פרופ' זאב שטרנהל ("להסיר את המסכות") תובע שיחות שלום ישירות ומיד. תמיכה בשלום בין ישראלים לפלסטינים היא משב רוח רענן מעל דפי הארץ. מן הסתם, זאב שטרנהל יצורף על ידי כמה מחבריו, כמו גדעון לוי ויצחק לאור, לגלריה שכוללת את דוד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושוע, אורי אבנרי, שלא לדבר על יוסי ביילין, לגרסת לוי ולאור כולם ככל הנראה פשיסטים למחצה. הגדיל לעשות יצחק לאור שכתב על גרשום שלום, ממייסדי ברית שלום, שהוא היה "שמוק אקדמי."
פולטיקאים ישראלים ופלסטינים מנהלים שיחות ישירות כל העת. אף שחלק מן הזמן מוקדש לרכילות עוקצנית על חברים משותפים, הן עוסקות גם בפיתרון הסכסוך או בהעדרו . כל צד מיטיב להכיר את עמדת יריבו. הם אינם מגיעים להסכמה. פיתרון אולמרט הוא המינימום ההכרחי לפלסטינים. ביבי, עם או בלי קדימה, לא מסוגל לספק אותו. לפלסטינים אין תשובה לעניין עזה וחמאס. שני הצדדים נוקטים איפוא במעין הטעייה שבהסכמה ובספין: ביבי זועק שלוש פעמים ביום, "אני רוצה לרמאללה, היום!", ואבו מאזן מחמיץ פנים כסובל מעצירות קשה וממושכת. ככל הנראה הוא מקבל שיעורים פרטיים איך להופיע כקוטר מחיים רמון וציפי לבני.
כפי שפרופ' שטרנהל כותב, פיתרון הסכסוך הוא פוליטי (במובן "פוליס") ולכן הוא עניין לציבור כולו. כל זמן, שיש שקט לא הערבים ולא היהודים מתענינים בו. לפי סקר של אל-ערבייה רק ל-- 31% מהערבים עניין בסכסוך. אין להניח שליהודים עניין רב מזה.
מבחינה פוליטית, אי אפשר להסתפק ולבודד שאלה אחת ולהשיג תמיכה ציבורית של ממש לה ורק לה. ההפגנות בשייח' ג'ראח, מוצדקות או לא, אינן מספיקות. מי שתובע פיתרון לסכסוך ורוצה בתמיכה רחבה, חייב לעסוק גם בשאלות אחרות, להביע דעתו עליהן ולהילחם למענן. כל מנהיג בהיסטוריה שפרופ' שטרנהל עוסק בה, שהצליח להגיע לשילטון, היטיב להבין זאת. מי שרוצה שלום עם ערבים אינו יכול להשאיר את היהודים בצד. השמאל זנח לחלוטין את ישראל אלופת האי שיוויון והקפיטליזם החזירי. בלא שאבירי הצדק יעסקו גם בזה, איש לא יקשיב להטפותיהם האחרות.
פולטיקאים ישראלים ופלסטינים מנהלים שיחות ישירות כל העת. אף שחלק מן הזמן מוקדש לרכילות עוקצנית על חברים משותפים, הן עוסקות גם בפיתרון הסכסוך או בהעדרו . כל צד מיטיב להכיר את עמדת יריבו. הם אינם מגיעים להסכמה. פיתרון אולמרט הוא המינימום ההכרחי לפלסטינים. ביבי, עם או בלי קדימה, לא מסוגל לספק אותו. לפלסטינים אין תשובה לעניין עזה וחמאס. שני הצדדים נוקטים איפוא במעין הטעייה שבהסכמה ובספין: ביבי זועק שלוש פעמים ביום, "אני רוצה לרמאללה, היום!", ואבו מאזן מחמיץ פנים כסובל מעצירות קשה וממושכת. ככל הנראה הוא מקבל שיעורים פרטיים איך להופיע כקוטר מחיים רמון וציפי לבני.
כפי שפרופ' שטרנהל כותב, פיתרון הסכסוך הוא פוליטי (במובן "פוליס") ולכן הוא עניין לציבור כולו. כל זמן, שיש שקט לא הערבים ולא היהודים מתענינים בו. לפי סקר של אל-ערבייה רק ל-- 31% מהערבים עניין בסכסוך. אין להניח שליהודים עניין רב מזה.
מבחינה פוליטית, אי אפשר להסתפק ולבודד שאלה אחת ולהשיג תמיכה ציבורית של ממש לה ורק לה. ההפגנות בשייח' ג'ראח, מוצדקות או לא, אינן מספיקות. מי שתובע פיתרון לסכסוך ורוצה בתמיכה רחבה, חייב לעסוק גם בשאלות אחרות, להביע דעתו עליהן ולהילחם למענן. כל מנהיג בהיסטוריה שפרופ' שטרנהל עוסק בה, שהצליח להגיע לשילטון, היטיב להבין זאת. מי שרוצה שלום עם ערבים אינו יכול להשאיר את היהודים בצד. השמאל זנח לחלוטין את ישראל אלופת האי שיוויון והקפיטליזם החזירי. בלא שאבירי הצדק יעסקו גם בזה, איש לא יקשיב להטפותיהם האחרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה