לא בבית ספרינו

כמה דברים שלא תמצאו בהארץ.

ראש ממשלת תורכיה עומד לקבל השבוע פרס על תרומתו לזכויות האדם. ממי? מקדאפי, השליט של לוב. יש להניח שהארץ על כך דווקא כן ידווח. מן הסתם, ארדואן ינצל את המעמד הנכבד לעוד התבטאות אנטישמית, שהאביר החדש של זכויות האדם יכנה אנטי ישראלית. הארץ לא יפסח על ידיעה על שני יקיריו, האורח ומארחו. 

ווי. אס. נאיפול, הסופר הבריטי חתן פרס נובל, יליד טרינידאד, היה אמור להשתתף בכינוס סופרים בתורכיה. בואו נתקל בביקורת חריפה, על שלדעת מבקריו השמיץ את האסלאם. הוא כתב באחת ממסותיו שלדעתו המוסלמים נוהגים שלא נכון, כיוון שדורשים מהמתאסלמים ניתוק מוחלט מתרבותם טרם ההמרה. אכן דברים נוראים. נאיפול ביטל את ביקורו בתורכיה. 

ניו יורק טיימס, מקבילו האנטי אמריקני של הארץ, מתלונן הן במאמר מערכת והן מפי פרשנו היהודי, רוג'ר כהן, על הקשיים שנגרמים לבאים לשדות התעפה בשל בידוק בטחוני. אגב, בראש המתלוננים, ארגונים מוסלמיים. על כך הארץ דווקא דיווח כן. 

בכתבה בוושינגטון פוסט, שמתגרה בהארץ, מעלים דווקא על נס את שיטת הבידוק הישראלית, שהיא פוגענית פחות ברוב הגדול של הנוסעים.

ארגון אמריקני, שלא למטרות רווח, שתומך בהתנחלויות, זט סטריט, תובע את מס הכנסה האמריקני, על שבודק אם הארגון תומך בארץ ישראל, ומעניק בלא קושי פטור למס לארגון מוסלמי, שלפי הנאמר בבית משפט אמריקני, תומך בחמאס. הארגון המוסלמי מלין כמובן על הבידוק הבטחוני.

הארץ והרבה מכתביו תומכים בפמיניזם. האמנם? אין רבותא בשימוש במין להשגת מטרות מטרות שהן רחוקות מסיפוק "היצר הרע." המקצוע העתיק ביותר בעולם מיטיב להעיד על כך. אולם שימוש במין ככלי זין מניפולטיבי להשגת מטרות כאלה ואחרות כאשר שוכבים עם מנכ"ל, או ניצב, או ראש עיר, או פרקליט צמרת, רחוק מלהיות משאת נפשו של פמיניזם. 

קשיים בחיזוי

פרופסור שלמה אבינרי ("מסקנות ראשונות עם נסיגת צבא ארה"ב מעיראק") איננו יכול לחזות את התוצאות של מלחמות עיראק ואפגניסטן. אף על פי כן הוא טוען שמלחמות אלה נכשלו. איך הוא יכול דעת? אפשר שהתוצאות, שאיננו יודע לחזותן, יוכיחו דווקא את ההיפך.

כמו שהערבים, או המוסלמים, או להבדיל הנשים, אינם "אותו הדבר", כך גם השיעים. השיעים הערבים בעיראק אינם רואים עצמם חלק אינטגרלי של השיעים הלא ערבים, הפרסים באירן. שהמחלוקות בין השיעים, הסונים והכורדים בעיראק הן חמורות, אולם שלושת הפלגים משוכנעים שעיראק צריכה להישאר מאוחדת ובסופו של דבר יגיעו להסכמה. עיראק אמנם איננה שווייץ, אבל החופש בה גדול יותר מאשר אצל שיאני הדמוקרטיה בעולם הערבי כמו מצרים וירדן. החופש בעיראק מאיים יותר על איראן מהסנקציות מבית המדרש הסינו-רוסי. 

גנרל פטראוס הצליח בפרץ (surge) בעיראק, בשילוב של טקטיקה של סיירות וכוחות מיחדים, בריתות ושוחד של ראשי חמולות. אין סיבה שלא ינחל הצלחה דומה באפגניסטן. הקלטות הפתטיות של זאהירי ובין לאדן מעידות שאל קאעדה מתחרה עם נסראללה על מקומות מסתור.

רובוט באפגניסטן

מדינה כפי שאנו מכירים אותה הוא תוצר חדש. עוד בימי הבינים המאוחרים, כל זמן שוואסאל המשיך להיות נאמן למלך צרפת, היו נתיניו "צרפתים", ברגע שהחליף את מלכו במלך גרמניה, הפכו "גרמנים" בלא שום מחאה. גבולות של המדינות אכן נקבעו על  ידי כוחות אימפריאליסטיים או אימפריאליים. כך קמו הרבה מדינות במזרח התיכון, אולם לא רק שם. כך נעשתה חלוקת אירופה המזרחית והמרכזית אחרי מלחמת העולם הראשונה. פרט להשקפת עולמם של תנועות לאומיות קיצוניות מעולם לא הייתה זהות בין לאום ומדינה, כפי שפרופסור אבינרי חפץ. 

היו הבדלים רבים בין מדיניות קלינטון, בוש ואובמה, אבל למרבה הפלא, אצל שלשתם היה קונצזוס בין דמוקרטים ורפובליקנים על מדיניות חוץ. ארצות הברית אינה חוששת מלהשתמש בכוחה בהגנה על מה שהיא רואה אינטרס חיוני. למזלנו. 

קשה לחזות את תוצאות המלחמות האלה, אבל לא קשה לחזות את העולם בלא שהיו פורצות.

הארץ בערבית

הארץ ("שפת המדינה") תומך בתכנית משרד החינוך להגביר את לימודי השפה הערבית בבתי הספר. התכניות הפורמליות של משרדי החינוך מאז הקמתם, עוד לפני קום המדינה, כוונתן טובה אבל תוצאותיהן דלות. קשה להניח שתוצאת הגברת הערבית יהיו טובות יותר מאשר אלו של צמצומי הפערים למיניהם, שיפור הבנת הקריאה, חינוך לבטיחות בדרכים, וכיוצא בהם.

הציבור בישראל צריך להשתכנע שערבית היא חשובה. הדבר לא יכול להיעשות בדרשות או בהטפות מוסר אלא במעשים. בקנדה אחוז התושבים ששפת אימם צרפתית, דומה לאחוז תושבי ישראל ששפת אימם ערבית. שם בכ-40 אחוזים של משרות הממשלה הכללית נדרשת ידיעת שתי השפות כדי לעמוד במכרז. קשה להניח שהדבר אפשרי בישראל. רבני ש"ס רואים אפילו בדרישה לעברית רהוטה, התנכלות של הממסד החילוני לדת. 

אף על פי כן יש דברים שאפשר לעשותם. למשל להוציא מהדורת אינטרנט של הארץ לא רק בעברית ובאנגלית, אלא גם בערבית. הדבר יאפשר לערבים שרוצים בכך ללמוד דבר מה על ישראל לא ממקורות שבעיניהם הם שופרי תעמולה אלא מעיתון  שנכתב בשביל היהודים. איני יודע מה תהיה העלות של מיזם כזה ואם הכנסות מפרסום יספיקו לשם כך. אולם אפילו לא, ייתכן ותימצא תמיכה בין אין סוף הארגונים למען זכויות אזרח, או נגד ישראל, או שלום וביטחון או אפילו הממשלה. כל הזמן הכל מתלוננים על הסברת ישראל. הארץ בערבית, אף שהעיתון תומך באנטי ציונים ומתנגד לממשלה, יהיה טוב להסברה. הוא גם יעלה את רמת העיתון כיוון שלא יסמך רק על כתביו שאינם דוברי ערבית, אלא יקבל תגובה מידית מהפלסטינים עצמם.

סיפורי סבתא

לדעת פרופסור מוטי גולני ("מה לזכור ומה לשכוח") קיים כעין סיפור, שהוא מכנה נרטיב, בלא בסיס משפטי או היסטורי, שמתאר את היהודים כקרבן ומקבילו אצל הפלסטינים מתארם גם כן כקרבן. הנרטיבים האלה ניתנים לשינוי פחות או יותר בהבל פה. מחליטים מה לזכור ומה לשכוח. חובה שנרטיב של היהודים יפנים שיש גם נרטיב לפלסטינים ולהפך. אם הנרטיבים יתנגשו זה עם זה, אוי ואבוי, תפרוץ בין הצדדים מלחמת גוג ומגוג.

ישעייהו ליבוביץ בצילום של ברכה אטינגר

המילה נרטיב, סיפור, הוא מונח שנשתרש בביקורת ספרותית וטקסטואלית בזרם המבני, הסטרוקטוראלי. ז'אן פרנסואה ליוטרד, כתב עבודה לפי הזמנת ממשלת קוויבק ובה נתקבש לבחון את השפעת התקשורת המדרנית על המדע המודרני. העבודה יצאה לאור ב-1979 בשם "המצב הפוסט מודרני -- דו"ח על ידע La condition postmoderne - rapport sur le savoir ". אף שליוטרד עצמו הסתייג ממסקנותיו בו, הספר היה ונותר מסמך יסוד בהגדרת הפוסט מודרנה. ליוטרד טען בין היתר שהסיורים הגדולים, מטה נרטיבים, שירשנו מהרנסנס כגון תבונה, התקדמות, וכאלה שנוצרו מאוחר יותר, כמו מרקיסיזם ופרוידיזם התמוטטו. המטה נרטיבים האלה אינם מייצגדים אמת מחלטת בבחינת ראה וקדש. מושג האמת הוא בעייתי גם כן. הוא טען שמוטב לבחון סיפורים קטנים יותר. ליוטרד עסק גם באומנות, בין היתר בעבודתה של הישראלית-הצרפתייה ברכה אטינגר.

מכל מקום איש לא טען, אף פעם, אפילו האדוקים בפוסט מודרניסטים, שבישיבת וועד חוקרים ציוניים ואנטי ציוניים אפשר להחליט על "נרטיב" יהיה איזה שיהיה. כדאי שהפרופסורים יקבלו הדרכה מתלמידיהם, שמהם היו אמורים להשכיל, לפי פרקי אבות, יותר מכולם. הם יכולים כמובן להמשיך ולכתוב בהארץ.

תפילות לכישלון

כל "ניצחון" של נתניהו הוא ניצחון פירוס. כל מפלתו היא -- ללקק את השפתיים -- כמפלת נפוליאון בבורודינו. הוא מזגזג. אינו יודע להחליט. משנה דעתו. -- אלה הן מקצת המחמאות שהארץ מחלק לראש הממשלה בכל יום ויום. עכשיו עם תחילת המשא ומתן הישיר מתחיל תור הספקולציות והפרשניות. הוא יכשל עוד לפני תחילת המשא ומתן. הוא חייב להקפיא את הבנייה ולא, אבו מאזן יסתלק. הקואליציה שלו תתפורר וכך הלאה. הכל בביטחון רב, כאילו כתבי העיתון וכותבי מאמרי המערכת יודעים הכל. לאמיתו של דבר, יכלתם וגדולתם כבר נתגלתה במסמך גלנט. פעמיים ביום הופיע סיפור חדש שסתר את אלה של אתמול. לפטר את הרמטכ"ל, להשאיר אותו כדי לפגוע בברק, לסלק את גלנט כיוון ששכניו חושבים אותו כוחני, לחכות, לא לעשות כלום, לסלק את הביטחוניסטים, לא להגיב בלבנון ועוד ועוד. 

אף שייתכן שסיכויי המו"מ עם הפלסטינים אינם מזהירים, הם טובים יותר ממה שנביאי הארץ חוזים.

• המאפיינים של ההסדר פחות או יותר ברורים. הם דומים להסכם של ביילין ואבו מאזן.
• אובמה למד את מגבלות כוחו. הוא יודע עד כמה אפשר ללחוץ על הצדדים, בלא לסלקם הביתה. הוא גם הגיע למסקנה ששלום בין הצדדים הוא מעשי וחשוב יותר, יכול להיות השג שיביא לבחירתו מחדש, לכן דרש לסיים את התהליך בתוך שנה.
• מיטשל הוא מתווך מוכשר ויכריח את הפצינטים לשמר על סודיות ולהתרחק מהדלפות ותקשורת.
• אבו מאזן אולי לא רוצה שלום, אבל רוצה לשלם משכורות לעובדיו, הדבר הזה חשוב יותר משנאת היהודים.
• לרוב הערבים נמאס מהפלסטינים. הם רוצים סוף כל סוף קצת שקט.
• נתניהו רוצה להיות פרו-אמריקני. ליתר ביטחון גם ברק מנדנד לו בלא סוף. יתר על כן, משבר חדש יכול להיות שיכריח אותו לקואליציה עם לבני, ששונאת אותו עוד יותר מהארץ. ליברמן גם מחכה בפתח ואפשר שיגרום לבחירות שבהם יפלג את הליכוד. שלום יפתור אותו מכל הצרות האלה.
• אינני יודע מה קורה אצל הפלסטינים. בשל הבורות של התקשורת אני יודע על כך פחות מאשר על המצב הפנימי בעיראק. אולם נדמה לי, שרוב הפלסטינים רוצים שקט גם כן. 

אולי המצב לא כל כך רע. השלום הוא חשוב מאד בעיקר כיוון שיפגע בשמאל האנטי ציוני, שהוא לאמיתו של דבר יודיאו צנטרי, שונא ערבים ומעריץ את הקפיטליזם החזירי.

תורם חכם

פרופסור חיים גנז, לפי דיווחו בהארץ ("שני סיפורים אקדמיים") כתב פמפלט פוליטי על חוק השבות והפליה לטובה בהגירת יהודים לישראל. הוא ופטרונו, דיקן הפקולטה הפרופסור אריאל פורת, סברו שהפמפלט הוא מאמר אקדמי שראוי לפרס. אף שהסכימו לפחות בשתיקה -- הכל לפי הנכתב בהארץ -- שמדובר בהבעת דעה פוליטית.הפמפלט הוא אקדמי לא בשל תכנו אלא בשל רמת טיעוניו שלעומקם לא חדרתי. את הפרס היה אמור לשלם תורם, שבתמימותו ביקש שבשנה הבאה ינתן הפרס למי שדיעותיו ימניות. הדיקן סרב להתחייב, כיוון שאין ביטחון ברמת טיעון נאותה של כאלה בשנה הבאה. נזכרתי בעורך עיתון, "ימני" למדי בדיעותיו, שהיה גם ידיד של גרשום שוקן עורך הארץ, שטען בבדיחות דעת שאין "פשיסטים מכשרים".

חוק השבות והקונספט של המדינה היהודית (נושא ל"מאמר אקדמי" חדש של פרופסור גנז) הם עניינים חשובים לדיון פוליטי. בתחילת ספטמבר הם גם יהיו חלק משקלא וטריא של פוליטיקאים מאומות שונות, ביניהם הפרופסור למשפטים ברק אובמה. הפיכת דיון פוליטי לפסאודו-אקדמיה. לא מקדמת את הפוליטיקה ולא כל שכן את האקדמיה. שימוש במושגים כאפלייה, מוסר, טוב ורע וכיוצא בהם בלא לבחון אותם ושימוש בהגדרות מהמילון מפלגתי של האנטי ציונים עושה רק נזק לאוניברסיטה. טוב עשה התורם שקיבל את טיעוני החרם של עמיתיו של פרופסור גנז וביטל את הפרס.

אגב, בכתיבה על הקונספט של המדינה היהודית אולי טוב יעשה פרופסור גנז אם יעיין בסעיף 301 של החוק הפלילי התורכי. סעיף זה מגדיר את ה"תורכיות". הרכי מאז הפיאסקו התורכי של המשט תורכיה היא חביבה נערצת של השמאל האנטי ציוני.

אני מניח שהסמינר הבא באוניברסיטת יעסוק בתיאולוגיה ותנ"ך. נושאו יהיה המחדל בבריאת העולם בלא להיוועץ בארגוני זכויות האדם. המנחה ידרוש וועת חקירה של האו"ם.

עברתי על רשימת הפרסומים הקצרצרה של העורך דין חיים גנז. טוב תעשה אוניבסיטת תל אביב אם תאמץ את שיטת המינויים של מכון וויצמן ותסתלק מחבר מביא חבר. 

רק לא תקשורת

גלעד שר ("ושבו בנים לגבולם") כותב על הצעדים, יש ויאמרו מכאיבים, שישראל צריכה או תהיה צריכה לעשות בחתירה לשלום. מאמרו, כרובם ככולם של אחרים העוסקים בסכסוך, עניינו, יהודים בלבד, כאילו הם עושים שלום בינם לבין עצמם והפלסטינים נמצאים על פלנטה אחרת. 

עד כה ההסכמים היחידים שהצדדים, אולי נכון יותר לומר, האויבים, היגיעו אליהם, התחילו בינם לבין עצמם בלא תיווך צד שלישי, והתנהלו בשיחות חשאיות. כך היה עם מצרים ובאוסלו. לו השיחות בקמפ דייויד היו בלא האמריקנים ובלי תקשורת, גם הם היו מסתיימים, לדעתי, בהצלחה.

היום כל אחד ואחד מהצדדים מיטיב להכיר העמדות של יריבו. אבו מאזן רוצה להתחיל במה שאולמרט הציע לו, ואילו ביבי, אפילו עם קדימה, לא מוכן לזה. רב הציבור בישראל מוכן לוויתורים תמורת שלום, אולם אינו מאמין ששני הדברים, ,וויתורים ושלום ביחד, נמצאים על השולחן. בין נתניהו לבין אבו מאזן יש הסכמה בדבר אחד, כל אחד ואחד מהם חושב שספין זו הטקטיקה הטובה ביותר. שיחות של ממש על שלום יגרמו רק לצרות מבית. במצב הזה כל וויתור, או רמז על וויתור כזה בעתיד, של ישראל הוא הזמנה לעוד סירוב פלסטיני.

האיום במדינה דו לאומית הוא איום סרק. לא היהודים ולא הערבים, אפילו לא ערביי ישראל, רוצים בשותפות כזאת, שבה שני העמים חיים ביחד, כלומר רוצחים זה את זה ביחד, כפי שמרגרט אטווד תיארה לאחר ביקור בישראל זה לא מכבר. מדינה דו לאומית הוא חזיון שווא של השמאל האנטי ציוני ומקצת הימין. 

אם וכאשר הצדדים  יגיעו למסקנה בשיחות חשאיוות שיש על מה לדבר, הם יוכלו להגיע לפיתרון מהיר מאד, למשל על בסיס הסכם ביילין-אבו מאזן. רק אז יהיה אפשר לעסוק בהצעותיו של גלעד שר.

פוליטיזציה של האוניבסיטה

פרופסור מני מאוטנר ("לכתוב וללמד את הכל") כותב:

מותר ... באוניברסיטה .. ללמד, ... שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפישת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל היתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוש את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח תיכונית.

 כל מה שישראל צריכה או לא צריכה לעשות כאן ועכשיו הוא עניין פוליטי. פרופסור מאוטנר מציין, וככל הנראה תומך בדיעות של השמאל האנטי ציוני. לליכוד, לישראל ביתינו, למרץ, ועוד כיוצא באלה מפלגות דיעות אחרות. כך גם לסופרים עיתונאים ופרשנים, כגן מרגרט אטווד ("העתיד השביעי") או ג'ורג' וויל במאמרו היום בוושינגטון פוסט ("פסחו על הדרשה על הסיכונים למען השלום של ישראל"), ויש רבים, רבים אחרים. תהיה חשיבותם של הדיעות האלה כפי שתהיה אין מקומם בשיעור באוניבסיטה אלא בשוק הפוליטי. 

הפוליטיזציה של תכנית הלימודים באוניבסיטאות פוגעת לא רק ברמת ההשכלה בה אלא גם במיעוטים השוליים שנאבקים עליה. הפוליטיזציה הזאת, אם תתרחש, תביא דווקא תועלת למחזיקים בדיעות הרוב. מה שהרגיז את פרופסור ניב גורדון, הוא הרוב הפרוטו-פשיסטי, כהגדרותו, שחולק על דעתו.

Liberté, égalité, fraternité

גננת או מורה דרדקים אחר שיאמרו בשיעור ש"ילדים טובים" אסור שיתגייסו לצה"ל, או שהם צריכים לחגוג או להתאבל על הנכבה במקום על לשמוח ביום עצמאות, או שהמדינה היא מדינת כיבוש, או שברק ונתנייהו הם בוגדים, או שחובה לסגוד לרוצח יצחק רבין ולהעלות על קברו של ד"ר ברוך גולדשטיין, או כיוצא באלה דיעות יפוטרו מעבודתם. גם אם דיעותיהם יהיו אלה של השמאל האנטי ציוני, אפילו הארץ, הבטאון של השמאל הזה, לא ימחה על כך.

אם דיעות כאלה מושמעות בשיעורי אוניבסיטה, ביחוד אלה שהשמאל האנטי ציוני תומך בהם, ומאן דהוא מוחה על כך, המחאה נקראת פשיסטית או במקרה הטוב פוליטרוקית. מגניה רואים במחאה כזאת פגיעה ב"חופש האקדמי", ביטוי שהוא אוקסימורון בלא שיש לו דבר וחצי דבר לא עם חופש ולא עם אקדמיה.

כל אחד  ואחד, אפילו פרופסור שרמתו אקדמית נמוכה, זכאי לתמוך או למחות נגד או בעד כל שידבנו ליבו, נגד השלום, נגד מדינה ציונית, בעד חמאס, בעד קפיטליזם חזירי, בעד חרם על היהודים וכיוצא באלה נכסי צאן וברזל של השמאל האנטי ציוני. ככל מביע, דיעה בציבור אפשר שדיעות האלה יעוררו מחאה, מצד ציונים, או חכמים, או מתנחלים, או טפשים או כל אחד אחר. השמאל הזה מתקשה לספוג ביקורת כל שהיא, ובמיטב המסורת של שברי תנועות כמותו יקרא לכל מי שדעתו שונה, גזען, פשיסט ונאצי. כל זמן שהחלפת המחמאות האלה מתנהלת מחוץ לכתלי האוניברסיטה אין בה אסון גדול מדי. אין שום סיבה שלפרופסור יהיו יותר זכויות מאשר לגננת או למורה. באוניברסיטה העברית חוקרים רבים נטלו חלק בחיים הפוליטיים של ישראל. מקצתם היו נגד הממסד, מגנס, גרשום שלום, יוסף קלוזנר ורבים אחרים, אולם אף לא אחד מהם עשה את מרככולתו הפוליטית לסילבוס תרגילים של תלמידיהם. לא לחינם כינה יצחק לאור, אחד מנכבדי השמאל האנטי ציוני, את גרשום שלום מעל דפי הארץ "שמוק אקדמי."

פיתרון הריבוזום -- עדה יונת

השמעת תעמולת השמאל באוניברסיטה והפיכתם לחלק מסילבוס מזיקה יותר מפגיעה בכללים של התנהגות תקינה, ופוליטיזיציה, כיוון שהיא מערערת את עצם קיומו של דיון אקדמי ברמת איכות כל שהיא. דיון כזה חייב להבטיח עקרונות השוואה כל שהם, אוביקטיביות, בחינה של עמיתים, לפחות ניסיון ליצירת ידע. בשל אלה, שום אוניברסיטה שמכבדת עצמה לא בונה את תכנית הלימודים שלה לפי כותרת עיתון מאתמול. מי שעושה כן מוריד את רמת מקום עבודתו מתחת לאפס. אולי זאת תרומה ל"חרם". 

אינני יודע איך מתמנים לפרופסור באוניברסיטת בן גוריון. בעבר, ואני מניח גם היום, במכון ווייצמן. כל בעל תואר דוקטור ששם מקום עבודתו, חייב היה בתוך חמש שנים להיות לפרופסור חבר או לעזוב את המקום. וועדת מינויים שבה 12 פרופסורים מתחילה את את התהליך. כל הפרסומים של המועמד נשלחים לחמישה סוקרים, מומחים עלמיים בתחום, רובם בחו"ל. המועמד יכול לבחור אחד מתוך החמישה. וועדת המינויים בוחנת את הערות חמשת הסוקרים על עבודתו המדעית של המועמד. נערכת הצבעה על הקידום. המועמד חייב לקבל לפחות 9  מתוך 12 הקולות. לא קיבלם, עבודתו מגיעה לסיומה. אם קיבל, המינוי עובר לסנט של האוניברסיטה, שם המועמד זקוק לרוב.

עברתי על רשימת הפרסומים של פרופסור ניב גורדון. לו היה צריך לעבור את המינוי בהליך כזה fבמכון וויצמן, לדעתי, היה נפסל.

בחירת חוקרים היא סם החיים של אוניברסיטה, בלעדיהם, במקרה הטוב, לא תהיה אלא מכללת שכוחה בעיר שדה.

געגועים לג'ור'ג חבש

עמירה הס ("מה  באמת מפחיד את שלטון חמאס בעזה?") כותבת בנימת געגועים כל שהיא, על ניצני התנגדות לדיקטטורה של חמאס בעזה, דווקא מצד החזית העממית לשחרור פלסטין. מעטים זוכרים את הארגון בשמו  זה, אולם השם של מייסדו, ג'ורג' חבש, זכור היטב. הארגון הזה אחראי לשורה ארוכה של פיגועי התאבדות ופיגועים אחרים בשראל. ייחודו היה ונשאר בתפיסת עולם מבוססת לא על אסלאם אלא על מרקס. את ישראל צריך לחסל כיוון שהיא החלוץ של האימפריאליזם המערבי. הארגון עבר הרבה תהפוכות, כמה וכמה פעמים הוא נתחבר ונפרד מאש"ף. השפעתו היום על הפלסטינים היא מועטה. חילוקי הדיעות עם חמאס אינם על רקע היחס לישראל אלא עוסקים בדברים פרוזאיים יותר, הפסקות חשמל, חופש תנועה והפגנה וכיוצא באלה.

עמירה הס וחברה לעבודה, גדעון לוי מבקרים בחריפות את יחס הממשלה והמדינה כולה לפלסטינים. אולם יש הבדל ניכר בגישתם. גדעון לוי, כמוהו כשמאל האנטי ציוני רובו ככולו, הוא יודיאו צנטרי, הערבים לפי מיטב המסורת האוריינטליסטית לא קיימים כלל. אין כל חשיבות למה שהערבים עושים, הכל הוא בידי זקני ציון וצעיריהם השנואים. החשיבות היחידה ושל הסכסוך הוא בהיותם כלי, מעין דאוס אקס מכינה, נגד מדינת היהודים. עמירה הס לעומתו, מדברת את שפת הפלסטינים  במובן הפילולוגי והרגשי.  היא מתעניינת בבעיותיהם ובהנהגתם, לטוב ולרע, לפי גישתה. אני מניח, שהיא, ככולנו, מושפעת מבית ילדותה ("קינדרשטובה"). לא מפליא שכתבותיו של לוי זוכות למקום הרבה יותר בולט  בעיתון.

פלוטילה ומשב רענן אנטי אובמה

אף שהארץ ככל איננו חסר כתבות נגד מדינת ישראל, צה"ל ומנהיגיהם, השצף קצף ביומיים האחרונים הוא ממש פלוטילה שלימה. היום במאמר מערכת ("המשט כמשל") נטען ש"ההגה הישראלי נמצא בידים רעות" ולממשלתה אין תקנה. מדוע? כיוון שאינה מקבלת את דעתו של ראש ממשלת תורכיה, ארדואן, לפיו על ישראל להתיר חקירת חייליה לוועדת האו"ם לבדיקת המשט. ישראל נוהגת כך כיוון שיש לה דבר מה להסתיר. הכל יודעים שהארץ מצטיין בשקיפות יתירה, בשל כך אחד מכתביוהבכירים, אורי בלאו, בעצת העיתון, ברח מישראל. 

ארדואן ושר החוץ שלו אכן דורשים חקירת החיילים. אין פלא בדבר. לפי קוריירה דלסארה (כפי שמדווח בהוריאט התורכי), הנפוץ בעיתוני איטליה, שנחשב רציני ואמין, הרן פידן, ראש המודיעין התורכי, נפגש עם מקבילו האירני חוסיין טייב ושניהם סיכמו שתורכיה תספק לסוריה כלי נשק מתוחכמים, טילים ותותחים, שימצאו את דרכם לחיזבאללה בעזרת הצבא האירני, כך לפי העיתון הסכימו שני ראשי המודיעין, .

לפי הכתבה של גדעון לוי אתמול, כל אלופי צה"ל ורמטכ"ליו, כמו גם ראשי המוסד והשב"ב היו ונותרו בינוניים ואפורים, משוכפלים ומשועתקים מאותו השטאנץ. זאב מעוז, פרופסור באוניבסיטאות תל אביב ודייוויס, חוזר על מישנתו בדבר הצורך של ישראל להתפרק מנשק גרעיני, ובכך למעשה להיכנע לאירן. כמו עמיתיו בהארץ, לדעתו כל שישראל עשתה מאז הקמתה היה מוטעה. תהיה שנאתו לישראל כפי שתהיה, מה שמפריע לי בקריאת דבריו, הוא היותו יודיאו צנטרי. הערבים והמוסלמים -- יוק, כאילו אינם. איני מתכוון ל"איזון" אלא להעדר יושר אינטלקטואלי  אצל מי שחושב את עצמו להיסטוריון, אפילו הוא מהחדשים. מה שהמוסלמים והערבים עושים או לא עושים, לא חשוב. רק על פי זקני ציון יקום דבר. אלה רק פנינים מועטות המשט של הארץ. יש עוד רבים אחרים, עד כלות הנשמה.

מי שמחפש מבט שונה מאלה על ישראל ראוי לו לחפש מחוץ למחוזותינו. ג'ורג' וויל מבכירי העיתונאים בארה"ב, אולי הבכיר שבהם,, כותב בטורו בוושינגטון פוסט על נתניהו ואובמה. כותרת המאמר היא אנטי אובמה. אין ג'ורג' וויל מתכוון למהלכים כל שהם של נתניהו נגד אובמה, אלא להיות שני האישים הפכים גמורים. נתניהו הוא מנהיג לאומי עז, לוחם היחידה, שבחדרו תמונות של הרצל וצ'רצ'יל, וטבעת מלפני 2,800 שנה ועליה חרוט שמו של נושא משרה בשם נתניהו, הוא נושא בתוכו את ידיעת ההיסטוריה של העם היהודי. הוא אמר פעם לדיפלומט אמריקני שהוא, הדיפלומט, גר בפרבר של וושינגטון, ואל להם לשחק עם העתיד של ישראל. מוטב לדעתו של וויל שמעצבי המדיניות באמריקה יזכרו זאת, ולעומתו אובמה הוא פרופסור פוסט-לאומי, שפגע בישראל בנאום קהיר ועשרה חודשים לפני כן בנאום ברלין כינה עצמו "אזרח העולם", ביטוי שהוא אוקסימורון, אזרח יכול להיות רק מי שהוא משתייך לישות פוליטית. וויל גם לא חוסך שבטו מהרבייעה שאין בה יתר על המידה אהדה לישראל.

 

וויל טועה בכמה פרטים. הוא חוזר על האגדה לפיה משפט דרייפוס עשה את הרצל לחוזה המדינה. מה שעשה אותו כזה היא האנטישמיות החסלנית בגרמניה ובאוסטריה, הרבה לפני השואה. וויל גם יוצר את הרושם שלצ'רצ'יל היה תפקיד מכריע בהצהרת בלפור.

המאמר מגזים בתיאור  נחישותו של ביב ובמנהיגותו, וגם אולי מתאר את אובמה באור שלילי מדי. אף על פי כן, לאחר השיט בפלוטילה של הארץ, ג'ורג' וויל הוא משב רוח רענן. הם הוא פתר את חידת אובמה? ייתכן שכן.

נקודת אל חזור

נטשה מוזגוביה

כל הכבוד לנטשה מוזגוביה על שהצליחה לדווח על כתבתו של ג'פרי גולדברג באטלנטיק ("נקודת על חזור"), מתחת לעינם הפקוחה של הצנזורים האנטי ציונים בעיתונה. ידידי הארץ כגון רוג'ר כוהן מניו יורק טיימס, ודאי יוצאים מדעתם.

ג'פרי גולגברג

ג'פרי גולדברג הוא אכן עיתונאי בכיר באטלנטיק אבל לא רק זאת. הוא שרת בצה"ל בזמן האינטיפדה הראשונה כסוהר בקציעות ופרסם ב-2006 ספר על חוויותיו כחייל סוהר: אסירים, יהודי וערבי מול המחלוקת במזרח התיכון. הספר זכה לביקורות אוהדות בניו יורק טיימס ומקומות אחרים. בעבר עבד בוושינגטון פוסט, בפורווערטס (אנגלית ויידיש), בג'רוסלם פוסט, ובניו יורקר. הוא פרו ישראלי ומיטיב להבין את הסבך של המזרח התיכון. טרם מלחמת עיראק כתב על היותו של סאדם חוסיין בן עוולה, והיה בין התומכים במלחמה. השמאל לא סלח לו, עד היום. יש מכנים אותו עיתונאי אמריקני--ישראלי.

מסתו הארוכה (6 עמודים) מוקדשת ברובה לעמדות בישראל, לקונצנזוס והחשש לעוד שואה. הוא עוסק גם בעמדות של איראן שהן תוצר של אנטישמיות חסלנית (נדמה לי שגולדהאגן היה הראשון שהשתמש במונח הזה). הוא מתאר באהדה את עמדותיו של ביבי נתנייהו ומרחיב על השפעתו של אביו, בן ציון נתניהו הידוע בין היתר בספר רב הקף ספר רב היקף על גירוש ספרד ולפיו האינקוויזיציה לא  הייתה עניין של דת אלא נבעה  מאנטישמיות חסלנית. בן ציון נתניהו, לפי בנו, חזה הן את השואה באירופה והן את ארועי האחד עשר בספטמבר טרם קרו. 

רוב האישים בישראל תומכים בתקיפה  באין ברירה. מקום נרחב מוקדש לשיחות עם אפרים סנה. הישראלים, וכך גם גולדברג מתקשים לפענח את עמדתו של אובמה. גולדברג חושב שכאשר יהיה ברור שאובמה לא עושה דבר הם לא יהססו לעשתו את המלאכה. 

שמעון פרס היה מאופק יותר וסיפר לגולדברג על פגישת מעלית של בן גוריון עם קנדי לאחר שזה נבחר נשיא, קנדי אמר לבן גוריון שהוא אסיר תודה לסיוע היהודים לבחירתו ושאל מה הוא רוצה בתמורה. בן גוריון ענה רוצים דבר אחד בלבד, שקנדי יהיה נשיא דגול. פרס אמר שהוא רוצה גם רק דבר אחד שאובמה יהיה נשיא מנצח.

נגד רצינות

הארץ ("ממשלה קלת דעת")  עוד לא התאושש מסילוק משטרו הנערץ, המנדט הבריטי, ותוקף בשצף קצף את התנהלות הממשלה בענין המשט.

הפעולה המשטרתית במהותה של מניעתן כניסתן של ספינות לעזה, אף שרודפי הרייטינג מציגים אותה לפחות כטרפלגר בן ימינו, מבחינה צבאית הייתה פשוטה למדי. על פני הדברים, אפילו יותר פשוטה מהרס צריף או שניים וכנגד הפגנות של נוער הגבעות בהתתחלות בלתי חוקית. לא היה מקום לדיונים ארוכים של השביעייה והקבינט הבטחוני. הרמטכ"ל והממשלה לא היו צריכים לעקוב אחרי הנעשה מהבור. לו היה כך נוהגים, היו חייבים לתחום קבע בבור ולהעביר את ניהול המדינה לעיתונאים.

צה"ל לא העריך נכון את התנהגות התורכים על המרמרה, ולא היה מספיק מודיעין. עוד לא היה מבצע צבאי כל שהוא שבו הצבא העריך נכון ובמדוייק את הכל שיתרחש ושבו לא חסר מודיעין. ככל הנראה קומנדו הכורסאות של גנרלים ואדמירלים, המכנים עצמם כתבים צבאיים ומדיניים לא יודע זאת, אולם סביר להניח שמו"ל הארץ ועורכו קראו את תיאורי הקרבות במלחמה ושלום של טולסטוי.  מדוע אין הם משתמשים בהשכלתם במאמרי העיתון?

הפעולה הצבאית נחקרה ביסודיות בוועדת איילנד, וועדה שהקים זה השנוא שלא היה בבור, הרמטכ"ל של צה"ל. ממצאי הוועדה הזאת גלויים ופתוחים לפני וועדת טירקל, ראש הממשלה ושר הביטחון. כל הוויכוח וההתפלספות על מי זורק אחריות על מי היא עורבא פרח. 

בעיקרו של דבר הארמדה, כפי שהארץ רואה אותה, לא הזיקה לישראל. צה"ל, כפי שמלמדים בקורס קצינים, דבק במשימתו וביצע אותה. הממשלה הבינה שהיחסים עם תורכיה לא הולכים לשום מקום. לא סתם איסמעיל הניה קרא לנכדו (מזל טוב!) ארדואן.  חביבו של הארץ, אביגדור ליברמן, פועל במרץ לכינון יחסי חוץ חלופיים. רוב הציבור בארה"ב ובאירופה תומך בישראל. הממשלה התירה מעבר של חומרים איסטרטגיים כחומוס וטחינה לרצועה. וועדת  טירקל, אף שהארץ פסל אותה בין היתר בשל הדימיון הגילי לפנסיונרים בעיתון שעדין כותבים בו, שחוקרת בפומבי את ראשי המדינה, זוכה להשתאות של קנאה בעולם, אפילו בתורכיה.

יש גם פגמים כמו רצינות יתר של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, שבמקום לומר את דברם בלא להתכונן יתר על המידה ובלא כחל וסרק, נעזרו בגדודים של משפטנים, יועצים אסטרטגיים ומדליפים טרם עדותם. 

אני משוכנע שצה"ל הגיב במהירות על הירי בלבנון אך ורק כדי לפגוע ברייטינג של התקשורת. לו היה ממתין בתגובתו היה זוכה למבול של עצות והשמצות. הארץ היה כותב מאמר מערכת ובו חוות דעת משותפת של הפרופסורים טיפשוניוס ומסתולי מאוניברסיטאות ברקלי ועזה לפיה, מה שקובע ביחסים בינלאומיים לעניין גבולות הוא לא מקום העץ אלא צילו. מכאן שכריתת עץ בצד הישראלי של הגבול הייתה מעשה תוקפנות שהצדיק תגובת ירי מלבנון. העיתון היה גם מזהיר את ישראל מפני תגובה הרת אסון, כפי שהיו מלחמות לבנון בעבר ולא כל שכן מלחמת 48 . עמירה הס הייתה כותבת מאמר נוגע ללב על ילד לבנוני שנפגע בכאב ראש בשל מחסור צל, עוד סימן לגזענות של ממשלת הימין.

החוקה הסופר פשיסטית

פרופסור ניב גורדון, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניביסטת בן גוריון, סבור, לפי המאמר ("והמדינה, היא נאמנה?") שפרסם באכסניתו הארץ,  שמתקיימים יחסים כל שהם בין מדינה לאזרחיה. לדעתו, לפי "המסורת הרפובליקנית", -- ניב גורדון לא מגדיר מה היא ולא מציין מקורות כל שהן למושג הזה -- המדינה חייבת נאמנות לאזרחיה,  עבור ניב גורדון הממשלה היא המדינה, כדברים המיוחסים בטעות ללואי הארבעה עשר L'état c'est moi 

ניב גורדון כותב שאם אזרח סבור שממשלה פועלת לא נכון, אין הוא חייב למדינה נאמנות. תמיכת הרוב, כפי שנתברר לו בהפגנת סטודנטים, מחמירה את הדברים עוד יותר. מדינה, כלומר ממשלה כזאת שנתמכת על ידי הרוב, היא לדבריו פרוטו-פשיסטית. ספק רב אם ניב גורדון מבין את המושגים. יתכן וכדאי שיקבל שיעורם אצל פרופסור זאב שטרנהל, אך אולי הציונות של פרופסור שטרנהל תפריעה מדי.

כיוון שהגדרות הרפובליקה ביוון ורומא עוסקות בעיקר בחובות האזרחים (הרס פובליקה והפוליס, אינם בדיוק הרפובליקה של היום), הלכתי לחוקה האמריקנית, לראות האם, שלא כדעתו של ניב גורדון מדובר  בה גם על חובות האזרחים וזה מה שמצאתי שם:

Constitutional duties of persons under U.S. or State jurisdiction:[7]

(1) To obey laws that are constitutional and applied within their proper jurisdiction and according to their intent.
(2) To comply with the terms of legal contracts to which one is a party.
(3) To tell the truth under oath.

Constitutional duties of citizens under U.S. or State jurisdiction:[7]

(1) To preserve, protect, and defend the Constitution.[6]
(2) To help enforce laws and practices that are constitutional and applied within their proper jurisdiction and according to their intent, and to resist those which are not.
(3) To serve on juries, and to render verdicts according to the constitutionality, jurisdiction, and applicability of statute and common law, and the facts of the case.

Constitutional duties of able-bodied citizens under U.S. or State jurisdiction:[7]

(1) To defend the U.S. or State, individually and through service in the Militia.
(2) To keep and bear arms.[18]
(3) To exercise general police powers to defend the community and enforce the laws, subject to legal orders of higher-ranking officials when present.[17]

החובות האלה מחלטים ולא תלויים בדבר. דרישות הנאמנות של ליברמן, הם כאין ואפס לעומת מה שהחוקה האמריקנית מחייבת את אזרחיה.

אף על פי כן אני מתיחס בכבוד מה למאמרו של פרופסור גורדון. עיינתי ברשימת פרסומיו, רובם ככולם עוסקים באנטי ציונות, יש ויאמרו שנאת ישראל. הדיעות האלה אינן איפוא רק אמרות בעלמא, זו היא פרנסה, ופרנסה כידוע מכבדת את בעליה.

לא הבנתי, מדוע פרופסור גורדון, אדם חסר חובות למדינה, מסכים לעבוד באוניברסיטה שנושאת את שמו של בן גוריון? הוא מזכיר את ביבי ואת ליברמן, היה צריך לדעת שפרוטו- פירושו ביוונית ראשון. בו גוריון הוא הפרוטו פשיסט. לו האוניברסיטה הייתה נקראת על שמו של השייח יאסין למשל הייתה מן הסתם מקום טוב יותר להשקפתו.

וויאגרה

העיתונות והתקשורת, והארץ בתוכם, דורשים חקירה מידית של מסמך גלנט -- הפרשה השבועית במדינתינו היום -- וזאת כדי להגיע לחקר האמת. ההתייצבות של כולם בצד האמת מלהיבה ומרנינה את הלב. האמנם?

המסמך, אמיתי או מזוייף, אמור היה להיכתב על ידי משרד יחסי ציבור, או יועץ איסטרטגי, או כיוצא באלה אשף שיווק. ההזדקקות בכאלה מובנת מאיליה בלא ש איש טוען כנגדה. המשטר הצרכני לא השתלט רק על הכלכלה, אלא הוא מולך שתובע את חלקו בחיים בכללותם. בין וויאגרה, בין ראש ממשלה, בין רב גנרלים, בין שחרור גלעד שליט, בין נשיא ארצות הברית -- לית נפקא מינה, השיווק הוא, והוא לבדו, שיקבע. וזה ואמת הם תרתי דסתרי. מסמך גלנט מראה את טיבו של הדבר: להפריז בתכונות הטובות, או יותר נכון באלה שקל יותר למכור של הלקוח, ולהפריז בתכונותיו הרעות של המתחרה. כדי שהשיווק יצליח, הלקוח חייב להיות בעל אגו אדיר משולב עם עם חוסר הערכה עצמית בממדים דומים. העובדה שהוא או היא הופכים לתוצר גולמי (מלשון גולם) אינם מהעניין. לו בן גוריון, אשכל ובגין, היו צריכים להתחרות עם ביבי, ברק ולבני בימינו, היו נופלים כנפול זבובים.

התקשורת מעריצה את יועצי השיווק כיוון שהם מספקים לה חומר לרייטינג אמיתי או מדומה בכל יום וכיום. הזמנים שבהם עיתונאי היה צריך לבדוק את אמיתות ההדלפה, להעיר עליה ולהביא תגובה של המתנגד או הנפגע חלפו ואינם עוד.

מעניינת גם שתיקתו של השמאל הרדיקאלי, החסיד הדגול של הקיפטליזמם החזירי. זה כפאשיזם לפניו, אמנם רוצה בשינויים פוליטיים, אולם כרת ברית עם המשטר הכלכלי הקיים. עיתן הארץ הוא דוגמה טובה לזיווג הזה.

מדינת כל מהגריה

גדעון לוי ("דם לא יהודי -- פסול") פוסל את המונח "מדינה יהודית". המונח הזה איננו אמצאה של ביבי נתניהו, או גזענים אליבא דלוי, אחרים. המונח, the Jewish State נקבע קודם כל בהחלטה 181 של מועצת הביטחון מנובמבר 1947 , החלטה שהביאה להקמת  המדינה. גדעון לוי תוקף את המניע היהודי, שלדבריו הוא גזעני, בחוק השבות. המדינה, צריכה להיות, לטעמו, פתוחה גם ללא יהודים. הוא מתכוון מן הסתם לטוענים לזכות השיבה. לוי כותב שגם מדינות אחרות אוסרות על כניסת זרים, אולם אצל אלה הדבר נובע מנימוקים "כלכליים, חברתיים ותרבותיים" ולא גזעניים כמו בישראל.

חוגגי הנכבה, דווקא ביום עצמאות, אינם מקבלים את תבוסתם במלחמה נגד האו"ם ב-1948, ורוצים להשיג את מבוקשם בסיוע השמאל האנטי ציוני.

אתמול נפטר טוני ג'אדט, היסטוריון יהודי, אנטי ציוני נודע. יש להניח שעל מותו הארץ עוד ידווח. ב-2 במאי 2006 בגיליון חגיגי ביום זכרון לחללי צה"ל, הארץ פרסם מאמר של ג'אדט הקורא, בשל גזענות היהודים, להקמת מדינה אחרת, דו-לאומית  במקום זו הקיימת. 

גדעון לוי מודה בחצי פה שרוב העולם תומך במדינה שהיהודים הקימו כאן, ובלבד שלא תהיה יהודית. הוא טועה, רוב העולם, לדעתי גם רוב הפלסטינים וערבי ארץ ישראל, תומכים במדנה יהודית.

עורכי דין -- יוק!

משה נגבי כותב סקירה מאלפת על האוטוביוגרפיה של השופטת מרים בן פורת. בסוף כתבתו הוא מציין את הצעתה של בן פורת להתרחק במקצת מהמקובל במשפט האנגלו-סקסי, להפקיע את הבלעדיות באשר לטיעונים וחקירות מפרקליטי הצדדים ולאפשר לשופטים להיות פעילים יותר. הוא מזכיר שכך פני הדברים ברוב ארצות אירופה. צריך להוסיף שבמשפט העברי אין בכלל מושג של עורך דין והדיינים לבדם מנהלים את הכל. חברי הציניקן טוען שלאחר בוא המשיח, לדבריו הדבר יכול להתרחש בכל יום, לא יהיו עוד עורכי דין וגם לא שופטים רבני ש"ס.

שותפים במסקירובקה Маскировка

פרופ' זאב שטרנהל ("להסיר את המסכות") תובע שיחות שלום ישירות ומיד. תמיכה בשלום בין ישראלים לפלסטינים היא משב רוח רענן מעל דפי הארץ. מן הסתם, זאב שטרנהל יצורף על ידי כמה מחבריו, כמו גדעון לוי ויצחק לאור, לגלריה שכוללת את דוד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב. יהושוע, אורי אבנרי, שלא לדבר על יוסי ביילין, לגרסת לוי ולאור כולם ככל הנראה פשיסטים למחצה. הגדיל לעשות יצחק לאור שכתב על גרשום שלום, ממייסדי ברית שלום, שהוא היה "שמוק אקדמי."

פולטיקאים ישראלים ופלסטינים מנהלים שיחות ישירות כל העת. אף שחלק מן הזמן מוקדש לרכילות עוקצנית על חברים משותפים, הן עוסקות גם בפיתרון הסכסוך או בהעדרו . כל צד מיטיב להכיר את עמדת יריבו. הם אינם מגיעים להסכמה. פיתרון אולמרט הוא המינימום ההכרחי לפלסטינים. ביבי, עם או בלי קדימה, לא מסוגל לספק אותו. לפלסטינים אין תשובה לעניין עזה וחמאס. שני הצדדים נוקטים איפוא במעין הטעייה שבהסכמה ובספין: ביבי זועק שלוש פעמים ביום, "אני רוצה לרמאללה, היום!", ואבו מאזן מחמיץ פנים כסובל מעצירות קשה וממושכת. ככל הנראה הוא מקבל שיעורים פרטיים איך להופיע כקוטר מחיים רמון וציפי לבני.

כפי שפרופ' שטרנהל כותב, פיתרון הסכסוך הוא פוליטי (במובן "פוליס") ולכן הוא עניין לציבור כולו. כל זמן, שיש שקט לא הערבים ולא היהודים מתענינים בו. לפי סקר של אל-ערבייה רק ל-- 31% מהערבים עניין בסכסוך. אין להניח שליהודים עניין רב מזה.

מבחינה פוליטית, אי אפשר להסתפק ולבודד שאלה אחת ולהשיג תמיכה ציבורית של ממש לה ורק לה. ההפגנות בשייח' ג'ראח, מוצדקות או לא, אינן מספיקות. מי שתובע פיתרון לסכסוך ורוצה בתמיכה רחבה, חייב לעסוק גם בשאלות אחרות, להביע דעתו עליהן ולהילחם למענן. כל מנהיג בהיסטוריה שפרופ' שטרנהל עוסק בה, שהצליח להגיע לשילטון, היטיב להבין זאת. מי שרוצה שלום עם ערבים אינו יכול להשאיר את היהודים בצד. השמאל זנח לחלוטין את ישראל אלופת האי שיוויון והקפיטליזם החזירי. בלא שאבירי הצדק יעסקו גם בזה, איש לא יקשיב להטפותיהם האחרות.

ראשונים תמיד אנחנו

הארץ במאמר ראשי ("מדיניות הגירה חדשה") מברך פחות או יותר על ממשלת נתניהו בעניין הזה. אין פלא. מדיניות ההגירה היא חלק ממכלול רחב הרבה יותר שעיקר יעדו להמשיך ולהעביר הכנסות מעניים לעשירים ולעשותם עשירים הרבה יותר. בארץ יש לפחות רבע מיליון עובדים זרים. רובם הגדול הובאו לכאן על יד חברות סחר בבני אדם "חוקיות", כלומר מוכרת על ידי הממשלה. חלק קטן מאד מהם, אלה הקרויים "מסתננים" נכנס לכאן בעזרת סוחרי אדם קטנים שאין הממשלה מכירה בהם. היתרי עבודה ניתנים לסוחרי אדם החוקיים לחמש שנים בלבד, כדי שימשיכו להרוויח כל הזמן. שכל עוד אין בארץ חוקים האוסרים נישואין ויחסי מין כדוגמת חוקי נירנברג, מקצת "החוקיים" יעשו את הכל כדי להישאר בישראל. לאחר שיש כבר די והותר אוכפי כשרות, נמצא עיסוק חדש -- אוכפי הגירה, אולי עדיף לקרוא להם אוכפי עבודה זרה. בין זה ליהדות ולציונות אין דבר וחצי דבר. אם יוטלו עונשי מאסר על מעסיקים של עובדים לא חוקיים, לא יהיו עוד עובדים כאלה, כאן ועכשיו. אולם הממשלה לא תיפגע, חס וחלילה, בקשר הקדוש בין ההון לשילטון. כבר עכשיו, בישראל מספר הזרים בכוח העבודה במשק --12% -- כפול מהממוצע של מדינות האו. אי.סי. די. אכן טוענים שנייניץ, ישי, וברק שהכל בא מהפלמ"ח: "ראשונים תמיד אנחנו."

דנה הרמן מפרסמת היום ראיון מרתק עם אנתוני ג'וליוס, עורך דין וחוקר ספרות ידוע בלונדון. ג'וליוס, שהיה עורך דינה של הנסיכה דיאנה, חזר לספרות - אהבתו הישנה, עשה דוקטורת באוקספורד על האנטישמיות של ההשורר הנודע טי.אס. אליוט שפורסם אחרכך בספר שזכה לביקורות נלהבות. כפי שדנה הרמן כותבת, הוא פרסם לאחרונה ספר חדש על האנטישמיות בבריטניה.

חוקר ספרות ידוע אחר, הרולד בלום מאוניבסיטת ייל, סקר את הספר בהרחבה בניו יורק טיימס וכך התחיל את סקירתו:


"אנתוני ג'וליוס כתב ספר חזק, קודר בנושא מעורר דחייה: העליבות הארוכה של שנאת-היהודי בחברה שאמורה להיות נאורה, הומנית, ליברלית. הרהורי הראשון הוא להיות אסיר תודה לאבי, שהיגר מאודסה ברוסיה, ללונדון, שהייה לו השכל, לאחר שהיה שם, להמשיך לעיר ניו יורק."


העורך בהארץ שחשש פן הראיון של דנה הרמן ישמע יותר מדי פרו-יהודי, בחר לתת ככותרת לתמונת ג'וליוס בעמוד אינטרנט הראשי את הציטוט "פרס מסלף".

חוקר אחר, פרופסור באוניבסיטת לונדון, שעוסק בתגובת הבריטים להאשמת פרס הוא אפרים קארש. את סקירתו על תולדות האנטישמיות הבריטית מתחילת המנדט ועד היום הוא מסיים במלים אלה:

Plus ça change, plus c'est la même chose

אולי כדאי לציין שהממשלה היחידה בארץ ישראל שהארץ תמך בו, היתה ממשלת המנדט הבריטי.