עמירה הס ("מה באמת מפחיד את שלטון חמאס בעזה?") כותבת בנימת געגועים כל שהיא, על ניצני התנגדות לדיקטטורה של חמאס בעזה, דווקא מצד החזית העממית לשחרור פלסטין. מעטים זוכרים את הארגון בשמו זה, אולם השם של מייסדו, ג'ורג' חבש, זכור היטב. הארגון הזה אחראי לשורה ארוכה של פיגועי התאבדות ופיגועים אחרים בשראל. ייחודו היה ונשאר בתפיסת עולם מבוססת לא על אסלאם אלא על מרקס. את ישראל צריך לחסל כיוון שהיא החלוץ של האימפריאליזם המערבי. הארגון עבר הרבה תהפוכות, כמה וכמה פעמים הוא נתחבר ונפרד מאש"ף. השפעתו היום על הפלסטינים היא מועטה. חילוקי הדיעות עם חמאס אינם על רקע היחס לישראל אלא עוסקים בדברים פרוזאיים יותר, הפסקות חשמל, חופש תנועה והפגנה וכיוצא באלה.
עמירה הס וחברה לעבודה, גדעון לוי מבקרים בחריפות את יחס הממשלה והמדינה כולה לפלסטינים. אולם יש הבדל ניכר בגישתם. גדעון לוי, כמוהו כשמאל האנטי ציוני רובו ככולו, הוא יודיאו צנטרי, הערבים לפי מיטב המסורת האוריינטליסטית לא קיימים כלל. אין כל חשיבות למה שהערבים עושים, הכל הוא בידי זקני ציון וצעיריהם השנואים. החשיבות היחידה ושל הסכסוך הוא בהיותם כלי, מעין דאוס אקס מכינה, נגד מדינת היהודים. עמירה הס לעומתו, מדברת את שפת הפלסטינים במובן הפילולוגי והרגשי. היא מתעניינת בבעיותיהם ובהנהגתם, לטוב ולרע, לפי גישתה. אני מניח, שהיא, ככולנו, מושפעת מבית ילדותה ("קינדרשטובה"). לא מפליא שכתבותיו של לוי זוכות למקום הרבה יותר בולט בעיתון.
