געגועים למפא"י

הארץ ("שיעור למפלגת העבודה") מציע למפלגת העבודה ללכת בדרכי או יותר נכון בנאומו של המנהיג החדש של הלייבור הבריטי.

אשכול והורוביץ

מקורה של תנועת העבודה בעיקר בעלייה השלישית שבה לקבוצת צעירים הייתה אמביציה לשנות את סדרי החיים של העם היהודי ולבנות את ביתו בארץ ישראל על בסיס שיתף וחקלאות, יתר על כן, לסלול מהפכה אישית וחברתית בחיי האדם בכלל ולא רק של האדם יהודי. כדאי לקרוא את ספרו של דויד הורוביץ ("האתמול שלי") ואת הוויכוח שפרץ בינו לבין מאיר יערי, בעת שהספר שיצא לאור, שני זקנים בשנות השבעים לחיייהם, על וויכוחים כאשר היו נערים בני שמונה עשרה. קשה לתפוס את האתגר והחוצפה של צעירי העלייה השלישית. היישוב הזעיר בארץ ישראל לא היה אלא פסיק בתוך העולם הגדול, אולם, יתירה מזאת, הוא היה מיעוט מבוטל למדי בתנועה הציונית, שבנתה את עצמה בגלות. בניגוד לכל הסיכווים במידה רבה תנועת העבודה הצליחה ליצור את הבסיס החברתי, הכלכלי, הביטחוני והאידאולוגי להקמתה של מדינת ישראל. צעירי העלייה השלישית לא נזקקו לחיקוי נאומים של מנהיגי הלייבור או כל מפלגה אחרת. הם ינקו את תורתם מעצמם.

העולם נשתנה. המשטר של הקפיטליזם המאוחר השתלט לא רק על המשק בכל העולם אלא גם על שירותים, תקשורת ויצירת תרבות ויצר את המיתוס של ייצור גדל יותר ויותר ושל הכוונת שוק גלובלית לרכש וקניות של ייצור זה. המשטר הזה שולט בלי מצרים ובלא קשר למפלגות בשילטון. לטוני בלייר היו שנות הצלחה בבריטניה כיוון שאימץ את האסטרטגיה הטאצ'רית ושיטוטיה, וקרא להם לייבור "חדש". בכלכלה, אובמה עקף את בוש מימין. דיסציפלינות הפוסט מודרניות למיניהם, אף הם יצירה של הקפיטליזם האגרסיבי החדש, כולם בדעה שאת הקפיטליזם אי אפשר לשנות או להכניע, מוטב איפוא לעסוק בדברים אחרים למשל ב"זכויות אדם." לעולם לא מדובר בזכויות אדם בארצות מושב של פעיליהם, כאלה עוד יכולים להפריע לקפיטליזם, אלא במקומות רחוקים. אוניבסיטת יוהנסבורג לא עוסקת בשום דבר שיכול לתקן את המצב בדרום אפריקה עצמה, אבל אין כל רע בחרם על אוניברסיטת באר שבע מכל המקומות בעולם.

ישראל היא דוגמא מובהקת להצלחתו של הקפיטליזם והשותפות הון-שלטון. היא פרגידמה ומקום ראשון בעולם באי שיוויון. התקשורת מגויסת למולך הצריכה ותשוקה פורנוגרפית לפירוט של פשעים. השיטה הצליחה גם להרוס את מערכת המשפט. הדיון מתבצע קודם כל בתקשורת על סמך הדלפות המשטרה והסנגורים של של המפורסמים שעומדים למשפט. הרייטינג הוא הבסיס היחיד לתקשורת, גם לזו הקרוייה "ציבורית".

בלא ספק יש מקום לשינוי, אלא שלזה דרושים נערים כאלה של העלייה השלישית ולא מעתיקי נאומים שכתבו יחצ"נים כאן או בכל מקום אחר.

נשיאים וזוטות

אובמה. אם נסתמך על ספרו החדש של בוב וודוורד ("מלחמות אובמה) המאבקים בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל הם כדיוני חכמים שבנחת נשמעים לעומת מלחמות הגנרלים, עוזרי הנשיא והנשיא עצמו בבית הלבן. הנשיא היסס בהחלטותיו על המלחמה באפגניסטן, לא קיבל את דעת מפקדי הצבא ולבסוף כתב את נייר העמדה במו ידיו. היה יכול להפסיק את המלחמה, אולם משהחליט על המשכה, היה עליו לקבל את דעת מפקדי הצבא ולא לשחק את המפקד העליון, כפי שהוא נקרא בחוקת ארה"ב, ההססן. מכל בחינה שהיא אין הבדל גדול בין כוח של 30,000 חיילים לעומת 40,000 כפי שדרשו מפקדי הצבא. קשה להבין את הדיון הפומבי על האקזיט, כאילו מדובר בחברת היי טק. לא היה שום צורך להכריז להכריז על סיום המלחמה ב-2011 כבר ב-2009 . החמור מכל, כפי שכתב גרסון בוושינגטון פוסט, שהבית הלבן היה דווקא מרוצה מהספר. גרסון סיים את מאמרו בכתבו שהאוייב הוא סבלני ונחוש, והנשיא הוא לא זה ולא זה. מוטב שהמחליטים בירושלים לא יסמכו יתר על המידה על יושב הבית הלבן כבעל ברית נגד איראן.

ההודעות של אקסלרוד, היועץ הפוליטי הבכיר, של סמרס, היועץ הכלכלי הבכיר, וככל הנראה גם ההודעה הצפוייה של רם עמנואל, נראות כבריחה מספינה טובעת. בפרק זמן קצר למדי אובמה בזבז את האשראי הציבורי העצום שהבוחרים והעולם העניקו לו. הוא אכזב את השמאל שהתגייס בהמוניו לארגון מערכת הבחירות שלו בזמן ובכסף, יצר אצל הרפובליקנים את הששון למלחמה בו ולפי הסקרים הפסיד גם את הבלתי תלויים.

תהיה מה שתהיה החלטת נתניהו על הפסקת הבנייה מחר, אובמה לא יעז להאשים אותו לפני הבחירות בנובמבר, לא בגלל הקול היהודי. היהודים ימשיכו את מסורת הדורות ויתמכו בנשיא דמוקרט, אלא דווקא בגלל הקול הלא יהודי. הרפובליקים מחפשים כל עילה לנגד בו את הנשיא. עמדה אנטי ישראלית של הנשיא היא דבר שהם מייחלים לה.

קלינטון. הנשיא לשעבר זוכה לעדנה בהזדקנותו. בבחירות שבהם הפסיד אל גור לבוש, קלינטון היה כמצורע. גור לא רצה בו במערכת הבחירות, ייתכן שבשל כך הפסיד. היום, מועמדים דמוקרטים רבים לקונגרס אינם רוצים תמיכה של הנשיא המכהן, אולם הכל מבקשים את עזרתו של ביל קלינטון, אפילו אובמה בעצמו. מצעד המדינאים בארוע שארגן במרכזו, דמה לביקור אצל סופר נשיא. השיחה בין הילרי קלינטון לבין אביגדור ליברמן כצפוי לא התנהלה בלבביות יתירה. ביל קלינטון הגיב בטענה שיוצאי חבר העמים בישראל הם נגד שלום. הוא טעה. אם תערך השוואה בין יוצאי חבר העמים נאמר באשדוד לבין אשכנזים בצפון תל אביב, קשה להניח שהאשדודים יהיו הרבה יותר נצים. יתר על כן, אם ליוצאי חבר העמים יש מאפייני פטריוטיות של רוסים ממש, יש להניח כי גם המשרתי בצבא ספגו במשתמע את המשמעת של הצבא האדום. הם לא יסרבו פקודה, גם לא פקודת פינוי. קשה להבין את התועלת שבאמירתו של קלינטון. בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות של העולים, עצם בואם הוא ששכנע את הפלסטינים לעסוק בשלום, יותר מכל גורם אחר. כנראה שהשתן עלה לראשו, כפי שקרה במעכרת הבחירות של אשתו, שאפשר והפסידה בשל אמירותיו הלא חכמות. 

ג' סטריט. לפי אטלנטיק ג' סטריט הסתבך בהכחשות ושקרים באשר לכסף שקיבל מסורוס. לפי העיתון עמדות של סורוס על ישראל אינן מקובלות אפילו על אובמה. מעניין, שהכוהנים של הדת החדשה של זכויות אזרחיות וכיוצא באלה מושגים, הם תמיד בעד שקיפות. נשמעה למשל שראוי שמינויים בצה"ל יהיו "שקופים", עמדה שתומכים בה כל אויבי ישראל. אולם שקיפות בג'יי סטריט, או בקרן ישראל החדשה או במערכת הארץ, הס מלהזכיר.

דוד גרוסמן. ספרו "אשה בורחת מבשורה" מופיעה בכתבת השער מחר במוסף הספרותי של הניו יורק טיימס. הסוקר, קולם טויבין, סופר נודע גם הוא, רואה בספר יצירת מופת. חדשות רעות לעמוס עוז. אולי דווקא גרוסמן יזכבה בנובל.

האיש שלנו בירושלים

העיתונות והתקשורת בישראל הם יודיאו-צנטריים ומתעלמים מן הנעשה בעולם הערבי והמוסלמי אלא אם כן מדובר בקשר עכשיוי ומידי לישראל. כל התבטאות אנטישמית זוכה לתהודת ענק ואילו על ידיעות כגון דרישתו של מנהיג אירני מתורכיה להכיר בטבח הארמנים או סכסוך בין הממשלה בלבנון לבין חיזבאללה בקשר לחקירה של גנרל כל שהוא, אין זכר.

נתן תראל THRALL מקדיש כתבה נרחבת בניו יורק בוק רוויו למתאם הביטחון האמריקני לישראל ולרשות הפלסטינית. המתאם הנוכחי הוא גנרל צבא היבשה האמריקני קית דייטון. דרגתו היא שלושה כוכבים, השנייה בדרגות גנרלים אמריקניים שלא בעתות מלחמה גדולה, ובמושגים ישראליים נמצאת בין אלוף לרב אלוף. הוא כפוף לשרת החוץ הילרי קלינטון ולאדמירל מייק מולן, יו"ר ראשי המטות, מעין רמטכ"ל, אף שהגדרות התפקיד שונות מאלה בצה"ל. הוא פועל מתוך הקונסוליה האמריקנית בירושלים; לרשותו צוות של 45 קצינים, רובם אמריקנים וקנדים אך גם בריטים ותורכים (!), ועוד 20 עובדים של חברת כוח אדם בשם דינקורפ אינטרניישונל מווירג'יניה. הצוות הזה עוסק בהכשרת יחידה מיוחדת ששמה כוח ביטחון לאומי והיא כפוכה לראש ממשלת הרשות, סאלים פאיד. מתקן האמון וההדרכה נמצא דרומית לעמאן, במקום ששימש להדרכות כוחות עיראקיים. כוח הביטחון הלאומי מונה עתה שמונת אלפים איש, מתוך 25,000, סה"כ כוחות הביטחן ברשות הפלסטינית. צוותו של דייטון עוסק גם בהכשרה של עובדים בכירים במנגנון הבקרה של משרד הפנים של הרשות הפלסטינית. סה"ב התקציב בשלושת השנים שחלפו היה כ-400 מיליון דולארים. הבקשה לשנת 2011 היא לעוד 150 מיליון דולארים. 

בדרך כלל ניו יוקר בוק רוויו איננה אכסניה אוהדת לישראל. טוני ג'אדט האנטי ציוני, שנפטר לא מזמן, פרסם בדו-שבועון הזה הרבה מכתבותיו. תראל, אף שאיננו כותב בלשון מתלהמת, מתעלם לרוב מהישגים של דייטון ופאייד. הוא מביא דברים מפי מתנגדיהם, שגם כופרים בשלום עם ישראל. פאיד מוצג כ"משתף פעולה" עם ישראל. תראל מתעלם מתוצאות הסקר האחרון בגדה, לפיו שני שליש מהפלסטינים תומכים בעיקרון של שתי מדינות ובהיות ישראל מדינת היהודים. 

דייטון הוא סיפור הצלחה והשקט היחסי הוא במידה רבה תוצאה מעבודתו. בחודש הבא הוא מסיים את תפקידו ויחליף אותו מייק מולר, אף הוא גנרל של שלושה כוכבים, הפעם מחיל האויר של ארה"ב.

הילרי קלינטון

לפי דעתו של יוסי ביילין הילרי קלינטון בשיחות ביבי נתניהו אבו-מאזן תלך בדרכי בעלה ביל קלינטון בקמפ דייויד, ומבאן משתמע שגם השיחות של עכשיו יכשלו.

מספרים שביל, בעת שהיה נשיא, והילרו נסעו ברכבם וכיוון שמכל הדלק עמד להתרוקן עצרו בתחנת דלק. הסתבר שהילרי היכירה את המתדלק מימים עברו; החליפו איפוא מילות חולין. לאחר ששבו לנסוע, אמר ביל:

-- "את רואה, לו היית נשאת לבחור הזה, היית אשת מתדלק, ולא גברת ראשונה."

ענתה לו:

-- "ביל יקירי, אתה טועה. לו נשאתי לו, הוא היה נבחר לנשיא ארה"ב."

הילרי בלא ספק מתיעצת עם בעלה על מזרח התיכון, אולם לא בהכרח פועלת לפי עצותיו, וודאי שלא הולכת בדרכו צעד אחרי צעד. לדעתה בעלה במידה רבה אחראי למפלתה נגד אובמה בבחירות המקדימות. אין להתפלא על כך שלביל קלינטון לקח הרבה יותר זמן "להשלים" עם אובמה מאשר להילרי.  היא הרבה יותר קשוחה מבעלה. בפעם ראשונה נזדמן לה נושא במדיניות חוץ שבו אין עוררין על היותה בו מספר 1 . בלי ביידן ובמידה רבה בלי החצר הביזנטית, אגב מלאת יהודים, של אובמה. היא תפעל בו מתוך לקח לא מביל קלינטון אלא משרשרת של שרי חוץ חזקים מטיילרן עד קיסינג'ר. מה שמנחה אותה הוא קודם כל אמנות האפשרי. כפי שאמר קיסינג'ר לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים, וכך לא רק בישראל. קלינטון מבינה היטב את המחלוקות בתוך הקואליציה של נתניהו, ואת הפוליטיקה הפנימית ברשות הפלסטינית. הפיתרונות שהיא מציעה ותציעה  בעתיד הם כפויים למחצה, כלומר כאלה שעם אנחות הצדדים באין ברירה יכולים לקבל אותם. היא מודעת היטב להלכי רוח בגדה ובישראל. 

רוג'ר כהן במאמרו בהארץ ובניו יורק טיימס מביע פליאה (ומורת רוח) על כך שטלוויזיה מעניינת את הישראלי יותר משיחות השלום. כל הכבוד לישראלים שבבחירה בין הבירבורים, בין אלה שבעיתונים  ובתקשורת (כיבוש, שלום, מו"מ, דה לגיטמציה, חרם אקדמי) לבין ריאליטי שוו, בחרו באלה שרמתם גבוהה יותר -- בריאליטי שוו.  

לפי סקרים אמינים למדי בישראל ובגדה, כשני שליש מהאוכלוסיה תומכים בשתי מדינות לשני העמים, כאשר רוב הפלסטינים מוכן לקבל מדינה יהודית. 

קלינטון תשתמש בכל קשת האמצעים שיש, שוחד, לחץ, איומים, מחמאות וניו יורק טיימס. העיתון האמריקני משמש לרוב שופר לעמדות מחלקת המדינה. אם קלינטון בשיחת רקע שלא לפרסום תאמר שביבי באמת רוצה שלום, ניו יורק טיימס במאמר מערכת יציע פרס נובל לביבי (גם לאבו מאזן, לאבמה ולקלינטון). הארץ לעומתו יכתוב שאסור להאמין לביבי וצריך לפטר את ליברמן. 

אף שקשה לדעת מה יקרה, מתן שרביט הניצוח להילרי קלינטון נותן תקווה למעשים. 

פלפל מוסקו

מאיה קגנסקיה  בכתבתה ("פלטונוב, סטאלין והאור הבלתי מושג") המרתקת מאפשרת מבט אל יצירתו הלא קלה של אנדריי פלטונוב. רבים חושבים אותו לגדול סופרי רוסיה במאה העשרים. יוסיף ברודסקי, המשורר וחתן פרס נובל, השווה אותו לג'ויס, קפקא ומוזיל. שלא, כאנשי רוח רוסים רבים, צמיחתו של פלטונוב כסופר לא התחילה טרם המשטר הסוביטי. הוא היה קומוניסט, נלחם במלחמת האזרחים והיה חסיד של התיעוש הסטליניסטי. אף שהוא תקף את הספרות המודרנית במאמריו, כתיבתו היא שילוב  של דימיון סוריאליסטי ופנטסטיקה עם תיאור ריאליסטי של ניסיון חיים כפועל ומהנדס. חידושיו בשימוש בשפה בנויים בין היתר על שימוש מקורי בלהג הביורוקרטי של זמנו. הסופר וואסילי גרוסמן שספרו הגדול "החיים וגורל", תורגם גם לעברית היה בין ידידיו והיה המספיד של פלטונוב במותו ב-1951. 

פלטונוב בלא ספק בדרכו המיוחדת ביקר בחריפות את החיים ברוסיה, אולם ספק אם היה מעין רפיוזניק כפי שקגנסקייה מציגה אותו. נהוג לחשוש שכל הרע בריסיה התחיל עם סטאלין, ואולי גם לנין. במלחמת האזרחים לאחר המהפכה, לא היו צדיקים. "הלבנים" ו"האדומים", עסקו ברצח ובטרור במידה פחות או יותר שווה. ספריו של פלטונוב הם קיטרוג על החיים יותר מאשר על ביטיים הפוליטי. מכל מקום צריך להודות לקגסקיה על הצוהר שפתחה ליצירותיו של סופר ענק. 

ספק רב אם ספריו של פלטונוב יזכו לתשומת לב האולימפוס של באי בתי הקפה בתל אביב שבהיותה עיר חוף אין בא עוקרי הרים. בפרוביציאלויות הקרתנית אין מקום לאחר, תהא זו, אלזה לסקר שילר, או אברהם סוצקובר או רבים אחרים. התרבות הצרכנית לא עוזרת גם כן. הספרות הפכה למעין פלפל מוסקו, ובלי ג'ינגלים ויחצ"נים אין לה תקומה. הכל מתחרה על כיסו של הקורא. למי יש סיכוי טוב יותר, לפלטונוב או לאתגר קרת?

ישראל טילן

העיתונים והתקשורת מלאים ובצדק במאמרי הערכה לאלוף ישראל טל, אף שיתכן בבחינת אחרי מות קדושים, יש בהם מתיקות יתר. ישראל טל נחשב לאבי טנק המרכבה, ההיסטוריה עוד תשפוט האם התואר הזה מגיע למי שנושא אותו או למהנדס נשכח, ישראל טילן (1932-1996), שהיה המתכנן הראשי של המרכבה. 

לישראל טילן היו הכושר והיכולת לבחון את אמיתות ההנדסה, התכן והתפעול במרחאות ובלעדיהן, להציע פתרונות אחרים ולבחון גם אותם בלא מורא ופחד. הוא ידע לשאול שאלות, בדומה, בתחום אחר לגמרי, כפי שעשה זאת ניטשה בבחינה של הפילוסופיה של אפלטון, קנט, הגל, שופנהאור ואחרים. אולי, בנוסף לאופי ואישיות, תחילת לימודי פיזיקה ופילוסופיה, הגבירה אצלו את המקוריות יוצאת דופן. הכישרון לשאול שאלות מצריך אישיות מיוחדת במינה שמתיחסת בחשדנות, ואף בזילזול לסמכות שבפיקוד. אפשר שזו מסתירה חוסר דימיון, ואולי אף איוולת בעניינים כפי שהם. כדי לבנות טנק הכי טוב בעולם במדינה שמעולם לא עסקה בכך ראוי לפקפק בחכמת הגנרלים. רק כך אפשר להגיע לפתרונות של תנועה ואש חדשניים. רק כך אפשר לשנות מיקום המנוע וזויות השריון. ישראל טילן לא היה רק שואל ומנחה בתיאוריה. מאז היותו נער ועוד בטכניון תיקן כל העת את רכבו -- אופל קופה, משנות העשרים או השלושים. כך גם נהג בכלי רכב לוחמניים יותר. התמונה שמשמאל נותנת אולי מבט כל שהוא, על אבות, או על אלה האמורים להתהדר בתואר הזה. מימין האלוף טל, לבוש בקפידה כגנרל מהסרטים. בשנות השמונים, כאשר האלוף טל חזר מהרצאה בקולג' המלחמה המלכותי הבריטי, הסביר שבין המשתתפים שם, הוא היה ההקצין הבריטי היחיד שהשתתף עוד במלחמת העולם השנייה. משמאל אלוף משנה ישראל טילן עם סיגריה ביד, אומנם קולונל, אבל מרושל כביטניק.

ישראל טילן

העיתונים והתקשורת מלאים ובצדק במאמרי הערכה לאלוף ישראל טל, אף שיתכן בבחינת אחרי מות קדושים, יש בהם מתיקות יתר. ישראל טל נחשב לאבי טנק המרכבה, ההיסטוריה עוד תשפוט האם התואר הזה מגיע למי שנושא אותו או למהנדס נשכח, ישראל טילן (1932-1996), שהיה המתכנן הראשי של המרכבה. 

לישראל טילן היו הכושר והיכולת לבחון את אמיתות ההנדסה, התכן והתפעול במרחאות ובלעדיהן, להציע פתרונות אחרים ולבחון גם אותם בלא מורא ופחד. הוא ידע לשאול שאלות, בדומה, בתחום אחר לגמרי, כפי שעשה זאת ניטשה בבחינה של הפילוסופיה של אפלטון, קנט, הגל, שופנהאור ואחרים. אולי, בנוסף לאופי ואישיות, תחילת לימודי פיזיקה ופילוסופיה, הגבירה אצלו את המקוריות יוצאת דופן. הכישרון לשאול שאלות מצריך אישיות מיוחדת במינה שמתיחסת בחשדנות, ואף בזילזול לסמכות שבפיקוד. אפשר שזו מסתירה חוסר דימיון, ואולי אף איוולת בעניינים כפי שהם. כדי לבנות טנק הכי טוב בעולם במדינה שמעולם לא עסקה בכך ראוי לפקפק בחכמת הגנרלים. רק כך אפשר להגיע לפתרונות של תנועה ואש חדשניים. רק כך אפשר לשנות מיקום המנוע וזויות השריון. ישראל טילן לא היה רק שואל ומנחה בתיאוריה. מאז היותו נער ועוד בטכניון תיקן כל העת את רכבו -- אופל קופה, משנות העשרים או השלושים. כך גם נהג בכלי רכב לוחמניים יותר. התמונה שמשמאל נותנת אולי מבט כל שהוא, על אבות, או על אלה האמורים להתהדר בתואר הזה. מימין האלוף טל, לבוש בקפידה כגנרל מהסרטים. בשנות השמונים, כאשר האלוף טל חזר מהרצאה בקולג' המלחמה המלכותי הבריטי, הסביר שבין המשתתפים שם, הוא היה ההקצין הבריטי היחיד שהשתתף עוד במלחמת העולם השנייה. משמאל אלוף משנה ישראל טילן עם סיגריה ביד, אומנם קולונל, אבל מרושל כביטניק.

אובמה

צבי רפיח ("מה מריץ את אבמה") מנסה לפרש את נשיא ארה"ב. 

יהיו תכונותיו של הנשיא אובמה כפי שיהיו, הוא גם, ואולי קודם כל פוליטיקאי מבית הספר הקשוח של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. נכון לעכשיו, מצבו בכי רע. רוב הציבור האמריקני חושב שארצות הברית מצוייה במסלול תלול של ירידה ושלאובמה אין פתרונות לתיקון המצב. חוסר האמון ןתורגם לשפל נוסף בכלכלה האמריקנית, שכן התגובה האינסטינקטיבית היא  חיסכון אישי ובשל כך צמצום בביקוש. 

בבחירות הקרבות יעלה כוחם של הרפובליקנים ויכולת התמרון של הממשל תצטמצם עוד יותר. שני הצדדים יטענו שנצחו, הרפובליקנים כיוון שכוחם עלה והדמוקרטים כיוון כיוון שמפלתם, תהיה לדעתם קטנה מהנבואות השחורות של העיתונאים.

אובמה מיטיב לדעת את כל הדברים האלה. הוא חושב על בחירתו מחדש. אין לו שום בשורות במדיניות פנים. גם במדיניות חוץ הדברים אינם וורודים מדי. הצלחה בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים היא אחת מנקודות האור הבודדות. אם השיחות האלה יניבו פרי, תהיה זאת הצלחה גדולה של אובמה, אם יכשלו, לא נורא, רבים אחרים נכשלו גם כן. אגב גם הרפובליקנים וגם הדמוקרטים תומכים בשיחות האלה.

הפיתרון של הסכסוך היא פחות או יותר סביב יוזמת ג'נבה. אובמה חושב, כפי שרפיח כותב, שביבי הוא "רציני". באשר לאבו מאזן, לדעתו של אובמה, זה לא יעזוב את השיחות כל עוד מצרים וסעודיה לא ירשו זאת. יתר על כן הפסקת הכסף האמריקני היא איום של ממש. כמו כל ראש אימפריה אובמה יודע ששוחד והפסקתו הם אמצעים טובים ביותר בניהול ועדיפים בהרבה על צדק, שכנוע ומלחמה. הוא גם השתכנע, שעדיף שתפקידו יהיה טקסי בלבד והילרי קלינטון תהיה המוציאה והמביאה. אופטימיות זהירה מתארת היטב את יחסו של נשיא ארה"ב לשיחות. פרס נובל הוא כבר קיבל למפרע, מה שחסר לו הוא פרס הנשיאות. 

ישראל טילן

העיתונים והתקשורת מלאים ובצדק במאמרי הערכה לאלוף ישראל טל, אף שיתכן בבחינת אחרי מות קדושים, יש בהם מתיקות יתר. ישראל טל נחשב לאבי טנק המרכבה, ההיסטוריה עוד תשפוט האם התואר הזה מגיע למי שנושא אותו או למהנדס נשכח, ישראל טילן (1932-1996), שהיה המתכנן הראשי של המרכבה. 

לישראל טילן היו הכושר והיכולת לבחון את אמיתות ההנדסה, התכן והתפעול במרחאות ובלעדיהן, להציע פתרונות אחרים ולבחון גם אותם בלא מורא ופחד. הוא ידע לשאול שאלות, בדומה, בתחום אחר לגמרי, כפי שעשה זאת ניטשה בבחינה של הפילוסופיה של אפלטון, קנט, הגל, שופנהאור ואחרים. אולי, בנוסף לאופי ואישיות, תחילת לימודי פיזיקה ופילוסופיה, הגבירה אצלו את המקוריות יוצאת דופן. הכישרון לשאול שאלות מצריך אישיות מיוחדת במינה שמתיחסת בחשדנות, ואף בזילזול לסמכות שבפיקוד. אפשר שזו מסתירה חוסר דימיון, ואולי אף איוולת בעניינים כפי שהם. כדי לבנות טנק הכי טוב בעולם במדינה שמעולם לא עסקה בכך ראוי לפקפק בחכמת הגנרלים. רק כך אפשר להגיע לפתרונות של תנועה ואש חדשניים. רק כך אפשר לשנות מיקום המנוע וזויות השריון. ישראל טילן לא היה רק שואל ומנחה בתיאוריה. מאז היותו נער ועוד בטכניון תיקן כל העת את רכבו -- אופל קופה, משנות העשרים או השלושים. כך גם נהג בכלי רכב לוחמניים יותר. התמונה שמשמאל נותנת אולי מבט כל שהוא, על אבות, או על אלה האמורים להתהדר בתואר הזה. מימין האלוף טל, לבוש בקפידה כגנרל מהסרטים. בשנות השמונים, כאשר האלוף טל חזר מהרצאה בקולג' המלחמה המלכותי הבריטי, הסביר שבין המשתתפים שם, הוא היה ההקצין הבריטי היחיד שהשתתף עוד במלחמת העולם השנייה. משמאל אלוף משנה ישראל טילן עם סיגריה ביד, אומנם קולונל, אבל מרושל כביטניק.

אוהב יהודים

בדיווחה של נטשה מוזגוביה על כתבתו של ג'פרי גולדברג באטלנטיק על שלושת הימים שבילה עם פידל קסטרו חסר פרט חשוב, או ייתכן שהעורך הציוני של הארץ מחק אותו. מכל מקום ככל כנראה קסטרו לא קרא את מאמר המערכת היום ("שנתחדש").

כך כותב בין היתר גולדברג:

"... הופתעתי, עלי להודות, לשמוע אותו (את קסטרו) מביע כזו אהדה ליהודים ולזכותה של ישראל להתקיים (שבה הוא תומך בלא סייג)."

 לא לחינם השמאל האנט ציוני מתנגד לשמאל של ימים עברו. לגלרית השנואים שבה מככבים, בן גוריון, ברל כצנלנסון וחיים ארלוזורוב, יצרף בוודאי את פידל קסטרו.

מחר גולדברג אמור להמשיך ולכתוב על פגישתו בקובה. 

איש שלום גדול בתורה

דובר ש"ס מגן ("הרב מעולם לא היה שמאלני")  על הרב עובדיה יוסף הדרשן הידוע שמייחל למותו של אבו מאזן. בעבר אלה היו גם איחוליו לשולמית אלוני וליוסי שריד. אין הוא שומר את אמרות השפר שלו לערבים ואשכנזים בלבד, בעבר השווה את הנשים יוצאי מרוקו לבהמות. הרב אוהב השלום ואיש תורה הוא המנהיג, ספק רוחני, ספק פוליטי של ש"ס.

ש"ס הוא מפלגה ששבעה מבין מנהיגיה הורשעו בפלילים. אלה שהלכו לבית הסוהר צעדו לשם יחד עם אלפי תומכים שחרפו את בית המשפט העליון. האחרון בשביעייה היה הרב בניזרי. ראשי ש"ס מבקשים לחון אותו, לא בשל בריאותו או צרות בבית, חס ושלום, אלא בשל עיוות הדין. יש בזה התפתחות חשובה בדין האזרחי: חנינה כסמכות ערעור משפטתית. מעניין, מבחינה ציבורית, שמפלגה שהנלחמת בחירוף נפש על אופיה היהודי של מדינת היהודים בשל הסכנה של 400 ילדים שנולגו כאן, מיבאת עשרות ומאות אלפים עובדים זרים והרב בניזרי נדיון על שוחד מאת אחת מחברות סחר אדם, יקיריה של ש"ס. 

ש"ס ורבניה עושה הכל כדי למנוע גיור של חיילי ישראל ויוצאי חבר העמים אחרים בלא שום קשר להלכה ולדת אלא בשל גזענות. המטרה היחידה לקיומה של ש"ס היא לספק פרנסה לעסקניה בתפקיד של עוזרי כמרים למיניהם, מאכיפת חוקי כשרות ועד לאלה של עבודה זרה. השחיתות וישיבה בבית סוהר לא מפחידים את ש"ס, אדרבה, משחיתות לשחיתות כוחה האלקטורלי והפוליטי עולה.

הדבר החמור מכל היא תרומתה של ש"ס לאפלייה של בוחריה היא. במקום לנצל את כוחה הפוליטי לשיפור תנאי החיים של בוחריה היא עושה את ההיפך ומשמשת חלוצה בברית עם הקפילטיזם החזירי ותומכת בהרחבת האי שיוויון בחברה. הדבר הזה מבטיח את הישרדותה הפוליטית. בוחרי ש"ס שרמת השכלתם והכנסתם גדלה, מצביעים למפלגות אחרות.

לא להסכם ביניים

יוסי ביילין ("לא התפכחתי") בדעה שהסכם ביניים מציאותי יותר מהסכם קבע ולכן יש להתרכז בו. גם הסכם ביניים יהיה כרוך בוויתורים כל שהם ויעורר התנגדות עזה במרכיבי קואלציה רבים ובליכוד עצמו. הסכם, ביניים או קבע יביא לשינוים במפה הפוליטית. אביגדור ליברמן הגיע למסקנה שבחירות בפתח ורצונו לזכות במספר מנדטים על חשבון הליכוד ולכן יצא כבר עכשיו נגד נתניהו. יתר על כן, יש להניח שלתומכיו בין עולי חבר העמים דיעות ניציות בדומה לאלה של רוב הציבור ברוסיה עצמה. קדימה, אף שהיא כאילו תומכת בשיחות השלום בת בבת עם עצירות מתמדת תנסה גם היא לפגוע בשיחות. אם ליכוד יצליח בשיחות שלום, קדימה תאבד את זכות הקיום. אם נתניהו יביא הסכם ויבקש את "אישור העם" בבחירות מהירות, רוב הישראלים יתמכו בו. לא יהיה שום הבדל בהתנגדות להסכם ביניים ולזו להסכם קבע, בשל כך עדיף להילחם על כל הקופה. 

כך גפ בצד הפלסטיני. אדרבה הסכם ביניים ייחשב לניצחון חמאס ושולחיו.  

שלום וביטחון -- 1921

"מי שאינו רוצה לנהל פוליטיקה של בת-היענה, כלומר מי שאינו רוצה לעצום עין בפני המציאות – ימצא, כי במצבנו אנו, בשאיפתנו להבטיח לעצמנו עד כמה שאפשר את חופש הפעולה לשם בנין ביתנו הלאומי, יש לנו רק דרך אחת: דרך השלום, – ורק פוליטיקה לאומית אחת: פוליטיקה של הבנה הדדית."

הדברים האלה אינם לקוחים מפרסום על שהוא של שלום עכשיו.

חיים ארלזורוב

"החלטת העם העברי לבנות בא"י את ביתו הלאומי עומדת בכל תקפה.  ידעו נא (הערבים) כי ככל אשר אדמה זו תרוה יותר דם יהודי – נתקשר אליה יותר ותקיף יותר יהיה רצוננו להכות בה שורש.  בכל שעה שיתקפו אותנו נדע להגין על עצמנו בלי פחד, ושום כוח בעולם לא יוכל להזיז אותנו מכאן."

ואלה אין מקורם בקונטרס כל שהוא של המתנחלים.

שני הקטעים לקוחים ממאמרו של חיים ארלזרוב ב-1921, כן ב-1921, לאחר טבח מאי, בעיקר ביפו, אבל גם בחדרה, רחובות ופתח תקוה, ביפו נרצחו 47 יהודים, ביניהם יוסף חיים ברנר וסופרים אחרים. אגד אף שבו היהודים בארץ ישראל היו מיעוט שבמיעוט, השד הדמוגרפי לא הפחיד את ארלוזורוב.

שיחות ישירות -- 1931

ככל שמדובר בשלום וביטחון הרבה לא נשתנה. היישוב היהודי ומדינת ישראל לא הצליחו להגיע להסכה עם ערבים ביוון שמ-1921 ואילך כפרו בתנועה לאומית פלסטינית ולא נתנו לה את הכבוד הראוי, זה הזול שבוויתורים. ההתעלמות הזאת לא הבחינה בין ימין ושמאל. היו יוצאים מן הכלל מועטים. משה דיין כיבד את הערבים והשיג שלום עם המצרים ושקט בגדה במשך תקופה ארוכה. אורי אבנרי גם הוא בדרכו, כיבד את הפלסטינים. הכתבה עליו מאת גדעון לוי בהארץ היום הסבה לי קורת רוח. יש לקוות שהשמאל האנטי ציוני לא יסלק את גדעון לוי משורותיו.

הכל מתייחסים בזהירות או בתפילות לכישלון של השיחות בין ביבי לאבו מאזן. לאמיתו של דבר הפער בין הצדדים הוא פעוט למדי. התיווך דה פקטו עבר מידיו של אובמה ומיטשל להילרי קלינטון. היא פוליטיקאית מנוסה. יש לה גם יועץ טוב בבית.

עמירה הס כותבת על ההתנגדות לשיחות בגדה, על השילוב הנצחי בין הקפיטליזם החזירי לבין השמאל שבעבר אהב לצטט עד בלי די שאיסלאם זו אוטופיה של ההמונים. אני מעדיף ללמוד על הלך הרוחות שם מפי נהג המונית באמריקן קולוני, בעל המכולת בג'נין ומלצר ברמאללה. אני אופטימי יותר.

  

הלוחם וחולשותיו

דליה קרפל בכתבה וראיון מרתקים סוקרת את הביוגרפיה החדשה של שמעון ויזנטל, פרי עטו של תום שגב. הקצב המהיר של הדברים כאילו הם ראשי פרקים של תסריט קולנוע הם ניגוד גמור לסקירה המשעממת של הספר בניו יורק טיימס בידי דוייט גרנר. לפי מה שקרפל כותבת תום שגב מציג את האיש על מעלותיו ומגרעותיו כלוחם עם שליחות חיים. החסרונות של ויזנטל -- כידוע לכולנו, פרט לעיתונאים, גם חסרונות -- אינם מבטלים את ערכו של האדם. 

הדגש על הקשר עם המוסד, אף שהוא טוב ליחסי ציבור, מטעה במידת מה. ויזנטל לא היה 007 והתשלום האדירשל שלוש מאות דולר לחודש לא הסיט אותו ממה שרצה לעשות ממילא. 

חטיפת אייכמן ומשפטו עוד יהיו נושא לדיונים רבים. טוב שנלכד, טוב שנשפט וקיבל את העונש הראוי לו. לא היה בכך שום דבר בנאלי, כפי שכתבה חנה ארנדט, בסוקרה את המשפט, כעיתונאית של ניו יורקר. אף על פי כן, המשפט היה חוליה בחוסר יכלתו של היישוב ושל המדינה, עד היום, להתמודד עם השואה. הייתה זו הפקה גדולה מדי לממדי לא הפשע אלא הפושע. הדגש על קצין זוטר למדי, היה נוח לטיהור האשמה מהעם הגרמני של "הגרמניה האחרת". זו ששמרה את השופטים הנאצים בתפקידם המשיכה להתכחש בלא ידענו ולא שמענו וסרבה לגזור עונש של ממש על פושעי מלחמה. 

האפולגטיקה של מנהיגי ישראל, ובמידה זו או אחרת של הציבור כולו, על חוסר מעש במלחמת העולם השנייה ורצח ששת המיליונים, בולטת לנוכח מחאות על גלעד שליט, חייל אחד בשבי מחבלים. 

מכל מקום הביוגרפיה של ויזנטל מאלפת. אולי אפשר למצוא ביוגרף ראוי גם לקסטנר.

מרדף אחרי בינוניות

תנחום גריזים שהיה מנכ"ל מכון וויצמן ואחרכך מנכ"ל משרד המדע הצטיין בין היתר ביושרתו וביושרו. הוא נהג לומר ספק בבדיחות דעת, ספק ברצינות שמנהל תקין הוא דבר טוב, אבל אסור להגזים בו.

מבקר המדינה מתלונן על כך שאלופי צה"ל ב"מקח וממכר" בין בין שר הביטחון והרמטכ"ל. בוונת הביטוי "מקח וממכר" להצביע על תופעה שלילית, אולם כל תקשורת של בני אדם היא "מקח וממכר." קשה להבין מה הפסול במינוי אלופים בדו שיח בין שר הביטחון לרמטכ"ל. אולי למר לינדנשטראוס יש מועמדים אחרים, אני מקווה שאיננו מתכוון לשיחות מלומדות בין הרב עובדיה לח"כ זועבי. 

צביקה גרינגולד

המירוץ אחרי בינוניות בהנמקות של "מנהל תקין", "שקיפות" וכיוצא באלה מוצא תמיכה נלהבת בעיתונות, הוועדות למיניהן הם מאכל תאווה לרייטינג, הם גם מבטיחים בינוניות דומה לזו של העיותונות והתקשורת. מה שמטריד את מנוחתו של עמוס הראל ("הברדק שולט"), היא העובדה שהאלופים מוצאים את דרכם, לאחר שחרורם לעולם העסקים ולפוליטיקה. העובדה שמשך עשרות שנים סיכנו את חייהם מאז היותם בני שמונה עשרה למען ביטחון אינה מעניינת. הדוגמה הנכונה לדעתו למינויים הם הדירקטורים בחברות עסקיות. אלה מצטיינים בבינוניותם ובקשריהם, תכונות טובות מאד לחותמות גומי של בעלי שליטה. אם אלופי צה"ל צריכים לקחת דוגמה מעולם עסקים, מוטב שילמדו מיזמי הטכנולוגיה העילית. המשותף ביניהם לבין קצינים מצטיינים היא החדשנות והתעוזה. אל להם ללמוד ממשרתי הריכוזיות והאי שיוויון במשק. 

אחת הסיבות לכשנלונות תעשיית הרכב בארה"ב הייתה שיטת ניהול שבה לכל מהנדס או מנהל עבודה, היה מצורף כלכלן, מעין פוליטרוק, שכינו אותו "סופר אפונה". אם השיטה האהובה על מר לינדנשטראוס, שנתמנה במקח וממכר של פוליטיקאים, תתממש, לכל טר"ש ובכירים ממנו יצורף עו"ד שסיים את אחת המכללות ועל פיו ישק דבר. 

אם לחמאס יהיה שכל, במקום להרוג פה ושם יהודי ועשרה פלסטינים, הם יתחילו את אומנתם במנהל תקין בישות הציונית. שום ועדה של לינדרשאוס לא הייתה יכולה לזהות את סרן צביקה גרינגולד ואת לחימתו בגולן במלחמת יום הכיפורים.