צבי רפיח ("מה מריץ את אבמה") מנסה לפרש את נשיא ארה"ב.
יהיו תכונותיו של הנשיא אובמה כפי שיהיו, הוא גם, ואולי קודם כל פוליטיקאי מבית הספר הקשוח של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. נכון לעכשיו, מצבו בכי רע. רוב הציבור האמריקני חושב שארצות הברית מצוייה במסלול תלול של ירידה ושלאובמה אין פתרונות לתיקון המצב. חוסר האמון ןתורגם לשפל נוסף בכלכלה האמריקנית, שכן התגובה האינסטינקטיבית היא חיסכון אישי ובשל כך צמצום בביקוש.
בבחירות הקרבות יעלה כוחם של הרפובליקנים ויכולת התמרון של הממשל תצטמצם עוד יותר. שני הצדדים יטענו שנצחו, הרפובליקנים כיוון שכוחם עלה והדמוקרטים כיוון כיוון שמפלתם, תהיה לדעתם קטנה מהנבואות השחורות של העיתונאים.
אובמה מיטיב לדעת את כל הדברים האלה. הוא חושב על בחירתו מחדש. אין לו שום בשורות במדיניות פנים. גם במדיניות חוץ הדברים אינם וורודים מדי. הצלחה בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים היא אחת מנקודות האור הבודדות. אם השיחות האלה יניבו פרי, תהיה זאת הצלחה גדולה של אובמה, אם יכשלו, לא נורא, רבים אחרים נכשלו גם כן. אגב גם הרפובליקנים וגם הדמוקרטים תומכים בשיחות האלה.
הפיתרון של הסכסוך היא פחות או יותר סביב יוזמת ג'נבה. אובמה חושב, כפי שרפיח כותב, שביבי הוא "רציני". באשר לאבו מאזן, לדעתו של אובמה, זה לא יעזוב את השיחות כל עוד מצרים וסעודיה לא ירשו זאת. יתר על כן הפסקת הכסף האמריקני היא איום של ממש. כמו כל ראש אימפריה אובמה יודע ששוחד והפסקתו הם אמצעים טובים ביותר בניהול ועדיפים בהרבה על צדק, שכנוע ומלחמה. הוא גם השתכנע, שעדיף שתפקידו יהיה טקסי בלבד והילרי קלינטון תהיה המוציאה והמביאה. אופטימיות זהירה מתארת היטב את יחסו של נשיא ארה"ב לשיחות. פרס נובל הוא כבר קיבל למפרע, מה שחסר לו הוא פרס הנשיאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה