מאיה קגנסקיה בכתבתה ("פלטונוב, סטאלין והאור הבלתי מושג") המרתקת מאפשרת מבט אל יצירתו הלא קלה של אנדריי פלטונוב. רבים חושבים אותו לגדול סופרי רוסיה במאה העשרים. יוסיף ברודסקי, המשורר וחתן פרס נובל, השווה אותו לג'ויס, קפקא ומוזיל. שלא, כאנשי רוח רוסים רבים, צמיחתו של פלטונוב כסופר לא התחילה טרם המשטר הסוביטי. הוא היה קומוניסט, נלחם במלחמת האזרחים והיה חסיד של התיעוש הסטליניסטי. אף שהוא תקף את הספרות המודרנית במאמריו, כתיבתו היא שילוב של דימיון סוריאליסטי ופנטסטיקה עם תיאור ריאליסטי של ניסיון חיים כפועל ומהנדס. חידושיו בשימוש בשפה בנויים בין היתר על שימוש מקורי בלהג הביורוקרטי של זמנו. הסופר וואסילי גרוסמן שספרו הגדול "החיים וגורל", תורגם גם לעברית היה בין ידידיו והיה המספיד של פלטונוב במותו ב-1951. פלטונוב בלא ספק בדרכו המיוחדת ביקר בחריפות את החיים ברוסיה, אולם ספק אם היה מעין רפיוזניק כפי שקגנסקייה מציגה אותו. נהוג לחשוש שכל הרע בריסיה התחיל עם סטאלין, ואולי גם לנין. במלחמת האזרחים לאחר המהפכה, לא היו צדיקים. "הלבנים" ו"האדומים", עסקו ברצח ובטרור במידה פחות או יותר שווה. ספריו של פלטונוב הם קיטרוג על החיים יותר מאשר על ביטיים הפוליטי. מכל מקום צריך להודות לקגסקיה על הצוהר שפתחה ליצירותיו של סופר ענק.
ספק רב אם ספריו של פלטונוב יזכו לתשומת לב האולימפוס של באי בתי הקפה בתל אביב שבהיותה עיר חוף אין בא עוקרי הרים. בפרוביציאלויות הקרתנית אין מקום לאחר, תהא זו, אלזה לסקר שילר, או אברהם סוצקובר או רבים אחרים. התרבות הצרכנית לא עוזרת גם כן. הספרות הפכה למעין פלפל מוסקו, ובלי ג'ינגלים ויחצ"נים אין לה תקומה. הכל מתחרה על כיסו של הקורא. למי יש סיכוי טוב יותר, לפלטונוב או לאתגר קרת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה