דליה קרפל בכתבה וראיון מרתקים סוקרת את הביוגרפיה החדשה של שמעון ויזנטל, פרי עטו של תום שגב. הקצב המהיר של הדברים כאילו הם ראשי פרקים של תסריט קולנוע הם ניגוד גמור לסקירה המשעממת של הספר בניו יורק טיימס בידי דוייט גרנר. לפי מה שקרפל כותבת תום שגב מציג את האיש על מעלותיו ומגרעותיו כלוחם עם שליחות חיים. החסרונות של ויזנטל -- כידוע לכולנו, פרט לעיתונאים, גם חסרונות -- אינם מבטלים את ערכו של האדם.
הדגש על הקשר עם המוסד, אף שהוא טוב ליחסי ציבור, מטעה במידת מה. ויזנטל לא היה 007 והתשלום האדירשל שלוש מאות דולר לחודש לא הסיט אותו ממה שרצה לעשות ממילא.
חטיפת אייכמן ומשפטו עוד יהיו נושא לדיונים רבים. טוב שנלכד, טוב שנשפט וקיבל את העונש הראוי לו. לא היה בכך שום דבר בנאלי, כפי שכתבה חנה ארנדט, בסוקרה את המשפט, כעיתונאית של ניו יורקר. אף על פי כן, המשפט היה חוליה בחוסר יכלתו של היישוב ושל המדינה, עד היום, להתמודד עם השואה. הייתה זו הפקה גדולה מדי לממדי לא הפשע אלא הפושע. הדגש על קצין זוטר למדי, היה נוח לטיהור האשמה מהעם הגרמני של "הגרמניה האחרת". זו ששמרה את השופטים הנאצים בתפקידם המשיכה להתכחש בלא ידענו ולא שמענו וסרבה לגזור עונש של ממש על פושעי מלחמה. האפולגטיקה של מנהיגי ישראל, ובמידה זו או אחרת של הציבור כולו, על חוסר מעש במלחמת העולם השנייה ורצח ששת המיליונים, בולטת לנוכח מחאות על גלעד שליט, חייל אחד בשבי מחבלים.
מכל מקום הביוגרפיה של ויזנטל מאלפת. אולי אפשר למצוא ביוגרף ראוי גם לקסטנר.
