יומן קריאה

צ'כוב ואולגה קניפר

אחד המאמרים מהעבר שניו רפבליק ממליץ לקוראיו הוא של תומס מאן הכותב על אנטון צ'כוב, שפרוסם במאי 1955. באוגוסט אותה שנה, מאן, בן השמונים הלך לעולמו. הסיפור הקצר הטוב ביותר של צ'כוב, לפי דעתו הוא "סיפור משעמם" (שתורגם בעברית להיות משום מה "מעשה משעמם"). הסיפור עוסק בפרופסור לרפואה, רם דרג ומעלה, ניקולאי סטפנוביץ', בערוב ימיו. מאן תוהה, איך צ'כוב, בן העשרים התשע, כה מיטיב לתאר את הזיקנה ומאבקה עם המוות. הוא תולה זאת בשחפת שצ'כוב שחלה בה. אין קשר, לפחות לא קשר ישיר בין מחלתו של צ'כוב לבין כתיבתו על המוות. בכתיבת הסיפור עוד נותרו לו, חמש עשרה שנות חיים. אולם, אפילו בשנת חייב האחרונה שבה כתב את "גן הדובדבנים", התעקש להנחות את סטניסלבסקי שזו קומדיה ולא דרמה. המאמר של מאן מעיד יותר על ימיו האחרונים הוא מאשר על יצירתו המדהימה של צ'כוב. לדעתו של מאן, הייאוש של ניקולאי סטפנוביץ', מקורו בהעדר תפיסת עולם כוללנית וברורה. תפיסה כזאת היא ניגוד גמור וסתירה לאומנות של צ'בוב, שסבר שאל לה לספרות טובה להיות "מגויסת" לטובת רעיון פוליטי, חברתי או פילוסופי כל שהוא. על הספרות להיות נתח  של החיים ותו לו. ניקולאי סטפנוביץ' מתקשה להשלים, כמו כל אחד ואחד, עם המוות. בתפיסת עולם כזו אוחרת, אין מזור. עד כמה הדבר מפתיע, נדמה שהסיפור נכתב אתמול. דעתו של ניקולאי סטפנוביץ' על ספרות בת זמנו ברוסיה של סוף המאה התשע-עשרה, לא שונה מדעתו של דן מירון על הספרות העברית היום. הפרופסור הדגול, מבכה גם את העדר העניין של בני זמנו במדעי הרוח בכלל, כאילו היה ראש החוג לספרות עברית בירושלים. 

וסילי גרוסמן

לא רק מאן, רבים אחרים מזכירים את ה"סיפור המשעמם." ב"חיים וגורל" של וסילי גרוסמן, אימו של שטרום, מדען יהודי, כותבת לו מכתב אחרון, טרם מותה, כדבריה, מתוך הגיטו של ברדיצ'ב. היא מספרת, בין היתר, שבין הדברים המועטים שלקחה עמה בהליכתה לגיטו היה ה"סיפור המשעמם" של צ'כוב. גרוסמן העריץ את צ'כוב, ועל אף הניגוד, גם את טולסטוי. הוא ניסה לכתוב דרמה רבת היקף על השואה ועל הגנת סטלינגרד, בפרקים שכל אחד ואחד מהם הוא כעין סיפור קצר של צ'כוב. 

אימו של שטרום, רופאה גם היא, אף שיודעת על המוות הצפוי לה בתוך שעות או ימים, על אף תלאותיה וכפחדיה, מקבלת את הצפוי לה בפחות ייאוש מניקולאי סטפנוביץ'. גדולתו של גרוסמן, היא ביכלתו לתאר את ההולכים למותם, בגיטאות, בתאי הגזים ובמלחמה העקבוה מדם בסטלינגרד, בחייהם עד הרגע האחרון, ולא רק במותם.