חנה ארנדט

תום שגב סוקר את הביוגרפיה של חנה ארנדט שרק עכשיו תורגמה לעברית.

מפקדי יחידות המשטרה המיוחדות שעסקו ברצח יהודים בצמוד לארמיות הוורמאכט, האיינזאצגרופן, היו כולם בעלי השכלה גבוהה, משפטנים ורופאים, לאחדים מהם היה תואר שלישי במשפטים. כאשר הועמדו לדין לאחר המלחמה הם לא הכחישו את הרצח ההמוני ולא התחרטו  עליו. כך נהגו גם מקצת מפקדי הצבא הבכירים, כמו המרשל מאנהיים. 

לפי ההיסטוריה המקובלת, הכל היה בגרמניה טוב, עד שבא היטלר מפלנטה אחרת יחד עם חבר מרעיו. אחרי שהיטלר סולק, הגרמניה היא "אחרת" והכל טוב. חנה ארנדט כמוה כרוב חוקרי השואה בישראל קיבלה פחות או יותר את התמונה הזאת. כאשר יצא ספרו של דניאל  יונה גולדהן, "תליינים מרצון בשירות היטלר" פרצה מהומה גדולה, ממסד השואה התנפל עליו בגלל שהוא קושר את השואה לאנטישמיות. אנטישמיות זו אמצאה של הפולנים. איך אפשר לקשור אותה לגרמניה התרבותית?

תמונת גרמניה טרם השואה הייתה לחלוטין שונה. בשנות העשרים הייתה בגרמניה תנועה המונית ימנית רדיקלית שבבסיסה עמדה אנטישמיות חסלנית. לתנועה היו יסודות אינטלקטואליים מוצקים. השתייכו איליה מיליון (!) סטודנטים. כאשר היטלר הופיע בתחילה התנועה הזאת התייחסה אליו בספקנות. הוא נראה להם המוני מדי, והאנטישמיות שלו לא טהורה מספיק. הם ראו בה גרסה אוטסטרית. עם הזמן, בשל הצלחותיו הפוליטיות הם הצטרפו אליו בהמוניהם. מתוכם צמחו הקדרים של האס.אס ורוצחי היהודים. משם באו גם מפקדי האיינזאצגרופן. 

אייכמן - הבנליות של הרשע

האנטישמיות החסלנית לא הייתה תוצאה של מלחמת העולם הראשונה. אגב, המילה אנטישמיות היא חדשה למדי וחסלנית במהותה. עוד בתחילת המאה התשע עשרה דברו על שנאת יהודים. המילה אנטישמיות באה להמחיש את הגזע שיש לכלותו. יש אירוניה בדבר, שהרצל חזה את המדינה בשל האנטישמיות האוסטרית והגרמנית ולא בשל משפט דרייפוס כפי שמקובל לחשוב. ב-1894 כאשר הרצל סקר אותו, כולם היו משוכנעים, גם הרצל, באשמתו של דרייפוס. רק אחרי שנתיים התחילה הסערה והמחאה, אחרי פרסום מדינת היהודים. באותו הזמן גם ניטשה גידף את האנטישמים שרוצים להשמיד את היהודים. יוהאן גוטליב פיכטה 1762-1814 שהימין הרדיקאלי ראה בו את מורו, היה ממניחי היסודות ללאומיות ואנטישמיות גרמנית.

חנה ארנדט לא הבינה דבר וחצי דבר בעליית הימין בגרמניה. מעניין שרק אחרי המלחמה, בביקורה בגרמניה נדהמה מהאנטישמיות שנתקלה בה. היא הייתה אכולת שנאה, לאוסט-יודן ובשל כך כתבה מה שכתבה על היודנרט. היא המעיטה ברשע וטבעה את הביטויי "הבנאליות של הרשע." קשה להבין איך אדולף אייכמן סימל בשבילה את הביטוי הזה. היא הגנה עד הסוף על היידגר, מאהבה הנאצי. 

קשה  להבין איך זכתה להערכה כאינטלקטואל. הביוגרפיה שיצאה לאור בישראל היא ישנה למדי. מחקרים חדשים יותר בודקים את מה שעשתה באור אחר.