גננת או מורה דרדקים אחר שיאמרו בשיעור ש"ילדים טובים" אסור שיתגייסו לצה"ל, או שהם צריכים לחגוג או להתאבל על הנכבה במקום על לשמוח ביום עצמאות, או שהמדינה היא מדינת כיבוש, או שברק ונתנייהו הם בוגדים, או שחובה לסגוד לרוצח יצחק רבין ולהעלות על קברו של ד"ר ברוך גולדשטיין, או כיוצא באלה דיעות יפוטרו מעבודתם. גם אם דיעותיהם יהיו אלה של השמאל האנטי ציוני, אפילו הארץ, הבטאון של השמאל הזה, לא ימחה על כך.
אם דיעות כאלה מושמעות בשיעורי אוניבסיטה, ביחוד אלה שהשמאל האנטי ציוני תומך בהם, ומאן דהוא מוחה על כך, המחאה נקראת פשיסטית או במקרה הטוב פוליטרוקית. מגניה רואים במחאה כזאת פגיעה ב"חופש האקדמי", ביטוי שהוא אוקסימורון בלא שיש לו דבר וחצי דבר לא עם חופש ולא עם אקדמיה.כל אחד ואחד, אפילו פרופסור שרמתו אקדמית נמוכה, זכאי לתמוך או למחות נגד או בעד כל שידבנו ליבו, נגד השלום, נגד מדינה ציונית, בעד חמאס, בעד קפיטליזם חזירי, בעד חרם על היהודים וכיוצא באלה נכסי צאן וברזל של השמאל האנטי ציוני. ככל מביע, דיעה בציבור אפשר שדיעות האלה יעוררו מחאה, מצד ציונים, או חכמים, או מתנחלים, או טפשים או כל אחד אחר. השמאל הזה מתקשה לספוג ביקורת כל שהיא, ובמיטב המסורת של שברי תנועות כמותו יקרא לכל מי שדעתו שונה, גזען, פשיסט ונאצי. כל זמן שהחלפת המחמאות האלה מתנהלת מחוץ לכתלי האוניברסיטה אין בה אסון גדול מדי. אין שום סיבה שלפרופסור יהיו יותר זכויות מאשר לגננת או למורה. באוניברסיטה העברית חוקרים רבים נטלו חלק בחיים הפוליטיים של ישראל. מקצתם היו נגד הממסד, מגנס, גרשום שלום, יוסף קלוזנר ורבים אחרים, אולם אף לא אחד מהם עשה את מרככולתו הפוליטית לסילבוס תרגילים של תלמידיהם. לא לחינם כינה יצחק לאור, אחד מנכבדי השמאל האנטי ציוני, את גרשום שלום מעל דפי הארץ "שמוק אקדמי."
 |
| פיתרון הריבוזום -- עדה יונת |
השמעת תעמולת השמאל באוניברסיטה והפיכתם לחלק מסילבוס מזיקה יותר מפגיעה בכללים של התנהגות תקינה, ופוליטיזיציה, כיוון שהיא מערערת את עצם קיומו של דיון אקדמי ברמת איכות כל שהיא. דיון כזה חייב להבטיח עקרונות השוואה כל שהם, אוביקטיביות, בחינה של עמיתים, לפחות ניסיון ליצירת ידע. בשל אלה, שום אוניברסיטה שמכבדת עצמה לא בונה את תכנית הלימודים שלה לפי כותרת עיתון מאתמול. מי שעושה כן מוריד את רמת מקום עבודתו מתחת לאפס. אולי זאת תרומה ל"חרם".
אינני יודע איך מתמנים לפרופסור באוניברסיטת בן גוריון. בעבר, ואני מניח גם היום, במכון ווייצמן. כל בעל תואר דוקטור ששם מקום עבודתו, חייב היה בתוך חמש שנים להיות לפרופסור חבר או לעזוב את המקום. וועדת מינויים שבה 12 פרופסורים מתחילה את את התהליך. כל הפרסומים של המועמד נשלחים לחמישה סוקרים, מומחים עלמיים בתחום, רובם בחו"ל. המועמד יכול לבחור אחד מתוך החמישה. וועדת המינויים בוחנת את הערות חמשת הסוקרים על עבודתו המדעית של המועמד. נערכת הצבעה על הקידום. המועמד חייב לקבל לפחות 9 מתוך 12 הקולות. לא קיבלם, עבודתו מגיעה לסיומה. אם קיבל, המינוי עובר לסנט של האוניברסיטה, שם המועמד זקוק לרוב.
עברתי על רשימת הפרסומים של פרופסור ניב גורדון. לו היה צריך לעבור את המינוי בהליך כזה fבמכון וויצמן, לדעתי, היה נפסל.
בחירת חוקרים היא סם החיים של אוניברסיטה, בלעדיהם, במקרה הטוב, לא תהיה אלא מכללת שכוחה בעיר שדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה