פרופסור שלמה אבינרי ("השתלטות עויינת") רואה בחומרה את התופעה של דן חלוץ, פוליטיקאי בפוטנציה, שעוד לא אמר כלום על כלום וכבר יש לו אמביציות להשתלט על מפלגה אף שעוד לא החליט על איזו. אולם אין הכותב עומד על הסיבות לתופעה.
איך קורה שאדם שלא אומר כלום על כלום זוכה לסיקור כל כך נרחב בתקשורת בניגוד מוחלט לכללי עיתונאות? הדבר מתקיים בשל הברית ההדוקה בין היחצ"נים לבין העיתונאים. הברית הזאת בנמצא בשל הסגידה לרייטינג. סגידה שהיא משותפת לתקשורת המסחרית והציבורית. אם אחוזי הצפייה או ההאזנה יהיו נמוכים, מיד יתעוררו כל הצדיקים וידרשו את ביטול השידור הציבורי. היחצ"נים עוסקים רק באמירה של כלום על לא כלום, בספין, ובהשמצת הלקוחות של מתחריהם. במצב הזה אין כל קושי לדן חלוץ להופיע כפוליטיקאי חשוב ומבטיח, אם בחר בכמה יחצנ"ים יעילים ושילם להם כראוי. הם גם דואגים לכך שאיש לא ישאל את הגנרל על מניות שמחר יום לפני כישלונו במלחמה. אנו יכולים לתאר לעצמינו את המהומה שהייתה פורצת לו עוזרת הניקיון של משפחת ברק הייתה נוהגת כך.
הדבר השני ולא פחות חשוב הוא חוק מימון המפלגות שאוסר למעשה תרומות של אזרחי ישראל ותאגידיה ומתיר משום מה תרומות כאלה מחו"ל. כל ראשי הממשלה בישראל הסתבכו מי פחות ומי יותר בדבר הזה: נתניהו, ברק, שרון, אולמרט. מדוע לא להכיל את החוק שמחייב את אזרחי ישראל על אזרחי גם על זרים? הקושי היחיד הוא שעד כה אכיפת זרים היא מונופול של ש"ס, אבל עם כמה מיליארדים בתקציב אפשר להתגבר גם על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה