גלעד שר ("ושבו בנים לגבולם") כותב על הצעדים, יש ויאמרו מכאיבים, שישראל צריכה או תהיה צריכה לעשות בחתירה לשלום. מאמרו, כרובם ככולם של אחרים העוסקים בסכסוך, עניינו, יהודים בלבד, כאילו הם עושים שלום בינם לבין עצמם והפלסטינים נמצאים על פלנטה אחרת.
עד כה ההסכמים היחידים שהצדדים, אולי נכון יותר לומר, האויבים, היגיעו אליהם, התחילו בינם לבין עצמם בלא תיווך צד שלישי, והתנהלו בשיחות חשאיות. כך היה עם מצרים ובאוסלו. לו השיחות בקמפ דייויד היו בלא האמריקנים ובלי תקשורת, גם הם היו מסתיימים, לדעתי, בהצלחה.היום כל אחד ואחד מהצדדים מיטיב להכיר העמדות של יריבו. אבו מאזן רוצה להתחיל במה שאולמרט הציע לו, ואילו ביבי, אפילו עם קדימה, לא מוכן לזה. רב הציבור בישראל מוכן לוויתורים תמורת שלום, אולם אינו מאמין ששני הדברים, ,וויתורים ושלום ביחד, נמצאים על השולחן. בין נתניהו לבין אבו מאזן יש הסכמה בדבר אחד, כל אחד ואחד מהם חושב שספין זו הטקטיקה הטובה ביותר. שיחות של ממש על שלום יגרמו רק לצרות מבית. במצב הזה כל וויתור, או רמז על וויתור כזה בעתיד, של ישראל הוא הזמנה לעוד סירוב פלסטיני.
האיום במדינה דו לאומית הוא איום סרק. לא היהודים ולא הערבים, אפילו לא ערביי ישראל, רוצים בשותפות כזאת, שבה שני העמים חיים ביחד, כלומר רוצחים זה את זה ביחד, כפי שמרגרט אטווד תיארה לאחר ביקור בישראל זה לא מכבר. מדינה דו לאומית הוא חזיון שווא של השמאל האנטי ציוני ומקצת הימין.
אם וכאשר הצדדים יגיעו למסקנה בשיחות חשאיוות שיש על מה לדבר, הם יוכלו להגיע לפיתרון מהיר מאד, למשל על בסיס הסכם ביילין-אבו מאזן. רק אז יהיה אפשר לעסוק בהצעותיו של גלעד שר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה