העולם שאבמה מצא

כל כתבה שניו יורק טיימס מפרסם ובה קצה של ריח שמקדם את התכנית האנט-ציונית, בצד התבטאויותיה של ח"כ זועבי, ואוהבי ישראל מסוגה, זוכה בהארץ לפרסום נרחב למאמרים חשובים מזה, אין זכר בהארץ. הנה כמה קטעים ממאמרו של פול קרוגמן היום. אם נחליף את ההתיחסות ל"תהליכים" של אובמה בענייני כלכלה, ב"תהליך השלום", אולי נלמד דבר מה על ברק חוסיין אובמה. אגב, קרוגמן, חתן פרס נובל, הוא ליברל שמאלי טהור.

פול קרוגמן

הסיבה המרכזית שמר אובמה נמצא במצב של היום היא שלפני שנתיים הוא לא הייה מוכן לאמיתו של דבר, לעסוק בעולם כפי שאמור היה למצוא. נראה שעדיין אין הוא מוכן לכך.

במבט לאחור השורש של דיכאון הדמוקרטים נעוץ בדרך שבה מר אובמה רץ לנשיאות. שוב ושוב הוא הגדיר בעיות אמריקה כבעיות של תהליך ולא של מהות -- אנחנו בבעייה כיוון שמי שהיה בשילטון לא היו אנשים שדעותיהם גרועות, אלא כיוון שהמחלקות של בעלי עניין ופוליטיקה מנעו מאנשים טובים מלהתאחד ולפתור את הבעיות.

אבל השאלה האמיתית היא האם מר אובמה יכול לשנות מנגינתו כאשר הוא נתקל בסערת בעלי העניין, שכל אחד ואחד שזכר את שנות התשעים ידע שתבוא. הוא ידע לרומם -- אבל האם הוא יודע ללחום?

עד עכשיו התשובה היא לא.

מתחילת הממשל מה שמר אובמה היה צריך לעשות הוא להילחם בעד תכנית כלכלית שמתאימה לממדי המשבר. במקום זאת הוא נשא ונתן עם עצמו, טרם היגיע לשלב של משא ומתן עם הקונגרס, והיציע תכנית שהייתה בבירור בלתי מתאימה מתחילתה ויתר על כן אחרכך הרשה לצמצם את תכניתו עוד יותר בלא למחות. והכישלון לפעול נמרצות בכלכה הוא הסיבה למפלה בבחירות מחצית הקדנציה.

קרוגמן מסיים את מאמרו במילים אלה:

אין חשיבות לכל אלה אלא אם כן הנשיא ימצא בתוך עצמו את היכולת להשתמש בכוחו ולנקוט עמדה. והסימנים לכך אינם טובים. 

האישה באפור

רוג'ר כהן הפרשן של ניו יורק טיימס, חביבו של הארץ, ביקר במפגש על ביטחון בקנדה, שבו השתתף גם אהוד ברק, הזדעזע מהדגש על ... ביטחון. הוא נבהל מהרצינות הרבה שהעולם המערבי מתייחס לנושא זה. הוא מפחד שהקונגרס החדש עוד ידחוף את אמריקה לצעדים של ממש נגד איראן. לפני זמן לא רב, סעד לארוחת בוקר עם נשיא איראן, והשתכנע שאין להתיחס ברצינות לאיומיו של אוהב ישראל זה. בעבר כהן גם ניסה לשכנע את יוצאי איראן בארה"ב שאיראן של היום טובה ליהודים.

נזכרתי במכתב של ג'וסף אפסטין לניו יורק טיימס באוגוסט השנה שבו הודיע לעיתון על ביטול המנוי שלו. אפסטין נחשב לכותב מסות, אולי הטוב באמריקה. בעבר היה עשרים וחמש שנים עורך של אמריקן סקולר. אף שהוא כותב בקומנטרי ובאכסניות דומות, לפעמים אפשר למצוא את מאמריו גם בסלייט ובשכאלה. פורווארטס, השריד של העיתון היידי הידוע, תאר את אפסטין כאיש החכם ביותר בארצות הברית שיודע גם לכתוב. כך  התחיל אפסטין את מכתבו לעיתון המכובד:

"נהגו לכנות את הניו יורק טיימס הליידי באפור של העיתונים באמריקה. הכינוי רמז על ממלכתיות כל שהיא, על תודעת אחריות, על חזקה של מעלה ושל המידה הטובה. אבל הליידי באפור רחוקה מהיות הגברת הגדולה שהיית פעם. זה שנים שמרבה בקוסמטיקה, בשפתון כבד, בצבע מתחת לעיניים, משתמשת בחזייה מלאכותית, ומשקשקת בעקיביה הגבוהים. הפכה במקצת -- אולי ביותר מכך -- זונה, המזנזת אחרי הנוער שמתימרת להיות אתו. נשבר לי מהחתיכה הזקנה; אחרי 50 שנים החלטתי לתת לה דרור."

כתב לניו יורק טיימס, אבל אולי נתכוון להארץ, מי יודע.