יום רביעי, 4 באוגוסט 2010


דנה הרמן מפרסמת היום ראיון מרתק עם אנתוני ג'וליוס, עורך דין וחוקר ספרות ידוע בלונדון. ג'וליוס, שהיה עורך דינה של הנסיכה דיאנה, חזר לספרות - אהבתו הישנה, עשה דוקטורת באוקספורד על האנטישמיות של ההשורר הנודע טי.אס. אליוט שפורסם אחרכך בספר שזכה לביקורות נלהבות. כפי שדנה הרמן כותבת, הוא פרסם לאחרונה ספר חדש על האנטישמיות בבריטניה.

חוקר ספרות ידוע אחר, הרולד בלום מאוניבסיטת ייל, סקר את הספר בהרחבה בניו יורק טיימס וכך התחיל את סקירתו:


"אנתוני ג'וליוס כתב ספר חזק, קודר בנושא מעורר דחייה: העליבות הארוכה של שנאת-היהודי בחברה שאמורה להיות נאורה, הומנית, ליברלית. הרהורי הראשון הוא להיות אסיר תודה לאבי, שהיגר מאודסה ברוסיה, ללונדון, שהייה לו השכל, לאחר שהיה שם, להמשיך לעיר ניו יורק."


העורך בהארץ שחשש פן הראיון של דנה הרמן ישמע יותר מדי פרו-יהודי, בחר לתת ככותרת לתמונת ג'וליוס בעמוד אינטרנט הראשי את הציטוט "פרס מסלף".

חוקר אחר, פרופסור באוניבסיטת לונדון, שעוסק בתגובת הבריטים להאשמת פרס הוא אפרים קארש. את סקירתו על תולדות האנטישמיות הבריטית מתחילת המנדט ועד היום הוא מסיים במלים אלה:

Plus ça change, plus c'est la même chose

אולי כדאי לציין שהממשלה היחידה בארץ ישראל שהארץ תמך בו, היתה ממשלת המנדט הבריטי.



במאמר מערכת ("מחטף המשטמטים") הארץ מבקר בחריפות את הסעיף בחוק ההסדרים שמקל אל הישטמטוט החרדים מצה"ל. השיוויון בגיוס דרוש לא רק בשל "חלוקה צודקת של הנטל" וכיוצא באלה אמרות שחוקות. שרות חובה לא רק שלא פוגע ברמת ההשגים של הנוער בישראל אלא הוא אחד הגורמים החשובים לפריצת דרך בטכנולוגיה עילית. הפטור בתירוץ של "תורתם אומנותם" מגדל עשרות אלפים של בורים ועמי ארצות שלא מסוגלים לקרוא דף גמרא, ולא כל שכן גפ"ת במלואו. הגיוס יחזק לא רק את צה"ל אלא יביא להשגים בלימודי דת של אלה המסוגלים לכך ולפרנסה מכובדת של האחרים. המצב של היום רק מעודד פרנסה של גדודים של עוזרי כמרים שעוסקים באכיפה, זו של כשרות, גירות, קבורה ועבודה זרה. כל האחרים הם בשר מצביעים.

חבל שאין הארץ עוסק במחטפים דומים של האוכלוסיה הערבית. אין שום הצדקה לפטור לערבים. אלה הטוענים לזכויות המיעוט הערבי, או אפילו לישראל כמדינת כל אזרחיה, צריכים להיות הראשונים לדרוש בלא שום הנחה שירות צבאי או לאומי אחר של כל ערבי וערבי.

הארץ היודיאו-צנטרי עוסק רק בדברי ביקורת על היהודים ומדינתם. את הערבים לטוב ולרע הוא משאיר לאביגדור ליברמן.

שקרי חלומות הימין והשמאל


שלמה אבינרי ("שקר החלום הימני") קובל על כך שאין התומכים בימין במדינה אחת לשני העמים מתכוונים לתת לאזרחים הערביים של מדינה כזאת שיוויון וזכויות כאלה של היהודים. את עצם הרעיון של מדינה דו לאומית אין הוא פוסל. השמאל האנטי ציוני, שככל הנראה, פרופ' אבינרי תומך בו, פוסל את ישראל כמדינה יהודית. ישראל צריכה להיות, אליבא דשמאל זה, מדינת כל אזרחיה. אם ישראל (מעניין לדעת אם השם של המדינה צריך להישאר כפי שהוא, או אולי לדעת השמאל אין לשמור על מטה-נאראטיב שקרי שכזה) תהיה מדינת כל אזרחיה, אין עוד חשיבות לדמוגרפיה ולגיאוגרפיה. אין עוד חשיבות אם הגבולות הם של 67 או 47 אפילו אלה של שלמה המלך. מעניין לדעת מה היה חושב יגאל אלון על פיתולי מנהל משרדו לשעבר.

מדינה דו לאומית בגרסת הימין או השמאל היא חלום באספמיה. הרוב המכריע במדינת ישראל דוחה אותה מכל וכל. כך גם העולם, לא רק ארה"ב, אירופה, רוסיה וסין אלא גם רוב המדינות הערביות במזרח התיכון. ישראל יהודית חזקה, ורק ישראל יהודית יכולה להיות חזקה, היא תנאי ראשוני ליציבות במזרח התיכון. יתר על כן, שלא כמדיה בישראל, לפי אל ערבייה, ל-71 אחוזים של הערבים אין עניין בשיחות בין ישראל לפלסטינים.

בלא ספק בעולם שכולו טוב, הרב כהנא מתגרה ביגאל אלון, ואומר לו: "לו הסכמת לטרנספר, היית זוכה לממשיכי דרך טובים יותר"


יום שני, 2 באוגוסט 2010

מלחמות יהודים בצפון


אמיר אורן ("אם לבנון תלקח שוב") מסכם את את המאמר של דניאל קרצר, לשעבר שגריר של ארה"ב בישראל ובמצרים, על הצפוי בגבול הצפון. לדעתו הגבול הזה עלול להתלקח ביוזמה של חיזבאללה או של ישראל. הכל יודעים שחיזבאללה עלול לפתוח במחלמה, בזה אין כל חידוש. אולם קרצר כותב שישראל עלולה גם כן לפתוח במלחמה כדי להשמיד את מאגר הטילים של חיזבאללה. יתר על כן, סביר יותר לדעתו של קרצר, שישראל ולא חזבאללה תהיה זו שתפתח במלחמה. למה? ככה. זאת ועוד, ישראל תעשה זאת בלא להיוועץ בארה"ב ותפתיע אותה. על סמך ההנחות האלה, קרצר, בונה תסריטים מתסריטים שונים שעיקרם התוויית דרכים של אפשרויות תגובה של אמריקה.

קרצר, יהודי שומר מצוות ודובר עברית, היה בין התומכים הראשונים של אובמה בעת שזה התמודד על מועמדות ואחר כך על הנשיאות. יש להניח שהייתה לו השפעה על עמדות אובמה הראשוניות על הסכסוך הישראלי ערבי. קרצר סובר שקלינטון ודניס רוס, פעלו לא נכון במפגש עם אהוד ברק ועראפת בקמפ דייוויד. לדעתו דניס רוס היה (ונשאר) יותר מדי פרו-ישראלי. קרצר קיווה להתמנות לשליח הממשל למזרח התיכון, אולם אובמה העדיף אחרים. מסתבר שמלחמות הפקידים בוושינגטון לא שונות מאלה שבלשכות ביבי או ברק. כאשר היה מדובר על כך לפני שנתיים, הסתדרות ציוני אמריקה ואחרים מחו בפומבי. הארץ דיווח אז בקורת רוח על המינוי הצפוי.

התסריט של קרצר מגלה בורות במה שקורה באזורנו. לפי תפיסתו של נתניהו יש לעשות כמעט את הכל כדי לשמר יחסי שיתוף עם ארה"ב. דבר אחרון שיעלה על דעתו הוא להפתיע את אובמה ולפתוח בלוחמה בצפון. יתר על כן, אין ישראל יכולה לפתוח במלחמה בלי תמיכת הציבור שלה עצמה. מלחמה איננו עניין של מה בכך שאפשר להסתירו. הזזה של כוחות גדולים, תיוודע מיד למודיעין אמריקני.

ככל הנראה, קרצר, שאל אף יהדותו, איננו ידיד של ישראל, כתב את חיבורו בתגובה על פגישת נתניהו אובמה.

הדברים של קרצר נכתבו טרם ההדלפה על האשמת חיזבאללה ברצח חרירי. אפילו הדבר יתפרסם ובית הדין בהאג יפתח בהליכים, לא יהיה הפרסום casus belli לא של חיזבאללה, ולא כל שכן של ישראל.

ריכוזיות בוועדות


מאמר מערכת הארץ ("נזקי ריכוזיות") מלין על הריכוזיות במשק ותומך בתרופת אליל ידועה לפיתרון - וועדה.

הריכוזיות במשק אינה מכת טבע, גם לא דבר מה שמקורו בשמים או בתהפוכות הגורל. היא גם לא נובעת, כפי שהעיתון טוען ממכירת נכסי חברת העובדים או אלה של הבנקים. הריכוזיות גדלה והולכת בשל הצמיחה המתמדת באי שיוויון. נניח לרגע שהאי שיוויון גדל בעשר השנים האחרונות בעשרה אחוזים (הוא גדל בהרבה יותר), פירוש הדבר שעשרה אחוז של ההכנסה הפרטית עברו מעניים לעשירים והעניקו להם עושר נוסף של 50 מיליארד שקל. בכסף הזה העשירים קנו עוד נכסים והריכוז גדל.

אי השיוויון נובעים ממדיניות מכוונת של האוצר בתמיכה, לרוב מתבכיינת של הנגיד. האוצר נלחם בכל כוחו בהעברה של כל הכנסה לבעלי הכנסה בינונית, נמוכה, ושל חסרי הכנסה. הוא מתנגד להעלאה של שכר מינימום, בטענה שבלא עובדים עניים הממשלה לא תוכל להתקיים, הוא מתנגד להשוואת עמלות הבנקים לאלה הנהוגים במדינות אחרות, הוא גונב את הכסף שממשלת גרמניה נותנת לניצולי השואה ואפשר להביא עוד אין ספור דוגמאות.

הממשלה מנסה להעביר כמה שיותר ממחלוקותיה לחברות כוח אדם, כדי להעשירם ולהקטין את שכר העובדים. גם הדיון בעובדים הזרים עוסק למעשה בהעברת תמורה מעבודה להון ואין בו שום אלמנט "יהודי." את מספר העובדים הלא חוקיים אפשר לצמצם לאפס, אם על מנהל חברה שמעסיקה אותם, יוטל עונש, נאמר כמו זה על זורק נעל על שופט. הממשלה רוצה את העובדים הזרים לחצי שנה, כדי שסוחרי אדם שמביאים אותם ירוויחו, וכמבן יתמכו בשילטון.

מה שמחמיר את המצב עוד יותר היא חוסר האכפתיות של המערכת הפוליטית כולה. אין היום שום גוף פוליטי שאי השיוויון מטריד אותו.

עיתון הארץ הוא מראשי הלוחמים בעד התקציב, ככלי למען העשירים.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

סרבני שלום


גדעון לוי ("רמון צדק") תומך בגרסה שיוחסה לחיים רמון, אף שהוא הכחיש אותה, לפיה אמר לסאיב עריקאת שאל להם לפלסטינים להסכים לשיחות שלום עם ישראל.

יש סרבני שלום רבים, ערבים שעדין מקווים לזרוק את היהודים לים, מנהיגים במדינות המזרח התיכון שרוצים להיבנות משנאת ישראל, ארגוני טרור שתובעים את חיסולה של מדינת היהודים, יהודים שסבורים שהארץ נתנה לעם ישראל ואין לחלקה, מקצת מתושבי יהודה ושומרון היהודים שחוששים מעקירה ורבים אחרים. קבוצה קטנה ושולית בגלריה הזאת של סרבני שלום קוראת לעצמה שמאל אנטי ציוני. קשה למצא קשר כל שהוא בין הכינוי הזה לבין המציאות. התביעות החברתיות של קרל מרקס, אלו של סוציאליסטים אחרים בארץ ובעולם, ואפילו מה שקרוי סוציאל-דמוקרטיה זרים להם לחלוטין. אדרבא, הארץ -- בטאונם המרכזי, תומך באדיקות בקפיטליזם החזירי ובדיכוי בעלי הכנסה נמוכה, בניגוד גמור לרעיונות המקובלים בעולם, אפילו אלה של ג'ורג' סורוס. גם אין להם כל וויכוח עם הציונות, הם פשוט אינם רוצים מדינה יהודית. לכאורה הם פועלים לטובת הפלסטינים, אולם למעשה התמיכה הזאת בפלסטינים יש לה רק מטרה אחת לנגח את מדינת היהודים. לא אכפת להם כמה פלסטינים ימותו במאמץ לפגוע בהסברה של מדינת ישראל.

שלום הוא חלום הבלהות שממלא אותם חרדה. שלום כזה ימשוך את השטיח מתחת לרגליהם, וגם יפגע בפרנסתם. אין לתמוה איפוא על עמדתו של גדעון לוי וחבריו.

המשמיצים

מתוך הכתבה על התנגדות הליגה נגד השמצה למסגד סמוך לאתר ה-11 בספטמבר מתקבל הרושם שמוסלמים שלווים מנסים להקים מסגד, והנה באים היהודים ומקלקלים את הכל. המציאות היא אחרת לגמרי. זה שבועות מתנהל בארה"ב דיון ער וחריף על הנושא הזה. רב האמריקנים, לא כל שכן המשפחות השכולות מתנגדים למסגד. לפי הסקר שמתפרסם בוול סטריט ז'ורנל היום, 52 אחוזים של תושבי מנהטן מתנגדים למסגד לעומת 31 אחוזים שתומכים בו. מחוץ לניו יורק ההתנגדות היא גדולה יותר. לא חסר בניו יורק ובאמריקה כולה מסגדים. יש אלפים כאלה. כמה בתי כנסת וכנסיות יש במכה? מסגד באתר הזה אינו עניין דתי אלא אלא אמירה פוליטית שיש בה התרסה. בין המתנגדים מוסלמים רבים.

המסגד המרכזי במנהטן נמצא ברחוב 96 והשדרה השלישית. שמו המרכז התרבותי של איסלאם בניו יורק. מיד אחרי ה-11 בספטמבר טען האימם שלו, שיך מוחמד גמאהה ש"רק היהודים היו מסוגלים לתקיפת המטוסים ב-9/11 ואם הדבר היה נהיר לאמריקנים הם היו עושים להם מה שהיטלר עשה". לדבריו היהודים גם אחראים להשחתת המדינה, לכפירה, להומוסקסואליות ואלקוהוליזם. ממשיכו עומר סלים אבו-נומוס, פלסטינאי, גינה אמנם את 9/11 אבל טען שאין הוכחות שמוסלמים עשו זאת.

אין להתפלא איפוא שהליגה נגד השמצה חשדנית באשר למסגדים. מכל מקום הדברים לא עוררו תגובת נגד חריפה כפי שמשתמע מן הכתבה בהארץ.